יום 4: תנו לאצבעות ללכת
הכל היה מוכן. חמש היאכטות התייצבו, המפרשים מתוחים, כל שייטת תפסה תפקיד ועמדה. צפירת הזינוק נשמעה. רק לרוח שכחו לתת התראה. למרות שהן לא ששות אלי קרב, ברגע המבחן אלות הים לא נכנעות למצבי רוח, או לפחות מנסות
לפעמים הטבע מעניק לך מתנות וכל מה שנותר לך להגיד זה תודה. היום היה מין יום שכזה. בכדי לא לפגוע בשמי הטוב אני אחסוך תאורים דביקים ומתקתקים, אחרי הכל לבחורה יש מוניטין שהיא צריכה לשמור עליו.
מסלול הההפלגה היה אותו מסלול בו הפלגנו אתמול, רק בכיוון ההפוך. לא רק הכיוון היה הפוך, גם שאר התנאים התהפכו להם לטובה. אם אתמול היו תנאי מזג האוויר סוערים, קור, רוח חזקה וגלים גבוהים, שכיווצו את כולנו עמוק בתוך שכבות של בגדים - היום היה בדיוק הפוך. כמעט ולא
הייתה רוח, השמש היתה חמימה והים היה ברכה גדולה ומפנקת. אבל מה שטוב לאנשים לא טוב למפרשים, ומרבית ההפלגה הייתה בעזרתם האדיבה של המנועים.
ורק בכדי להוכיח שגם בעולם מושלם לא הכל מושלם, אז דווקא היום תוכננה לשייטות תחרות שייט ראשונה שהכניסה אותן למוטיבציות ומצב רוח לוחמני. גם מי שהכריזה בקולי קולות כי היא לא טיפוס תחרותי נשאבה לרוח הצוות ותרמה את שלה."התחרותיות", בחרה אחת הסקיפריות פרשנות מקורית משלה, "היא כמו הרפס, רוב הזמן מתחבא בפנים ובסוף מתפרץ בלי שום התראה". גם זה הסבר, אני משערת.
לכל הרוחות
צוות "אצבעות", אליו הצטרפתי הבוקר, יצא למשט כשהוא סוחב פציעה: מד העומק ומד הרוח לא עבדו. אבל כשאין רוח לא צריך מד רוח ובכלל, מה זה בעצם משנה - כשיש כל כך הרבה
נשים בסביבה אפשר פשוט לשוט על גלי האינטואיציה.
על קו הזינוק נערכו חמש היאכטות במפרשים מתוחים. רוח מערבית קלילה קיבלה את פניהן. סירת השיפוט התיצבה מנגד וצפירה אחת הודיעה על מצב הכן. כל אחת מבנות הצוות קיבלה תפקיד והתמקמה בעמדתה. מונחים מקצועים עפו באוויר כמו ציפורים, טקטיקות נבחרו ומצב רוח לוחמני ניכנס להילוך רביעי. זה היום בו יעמדו למבחן כל הנושאים שנלמדו עד היום.
עם השמעת צפירת הזינוק אפשר היה לצפות להתפרצות כללית קדימה, אבל מישהו לא הודיע לרוח על התוכניות, ובפועל, הרבה אחרי הצפירה, נותרו היאכטות כמעט באותו מקום. בלית ברירה החליטו בנות הצוות לשנס מותניים ולהוכיח שגם נשים יכולות לעשות רוח - והחלו ל"פמפם" את המפרש הראשי, פעולה ידנית של ניענוע המפרש קדימה מאחורה המדמה אפקט של רוח. בשנייה אחת נעלמו האלות העדינות ואת מקומן תפסו חיות רעות עם דם בעיניים. בלי שיחות חולין, בלי משפטים מיותרים, בלי מצמוץ לא נחוץ, הן חיפשו אחר הנוסחה הנכונה לנדנוד המפרש. צוות שלם פשוט לקה במחלת רוח.
כתרומה למאמץ המלחמתי התנדבתי להוריד את כוסות הקפה למטבח בסיפון התחתון. הכוונה הייתה טובה. הטיימינג לא כל כך. כשכבר
כשבנות הצוות אליו הצטרפתי הפנימו שהן תקועות אי שם בין המקום האחרון ללפני אחרון, רק דבר אחד נותר לעשות – להחליט על פרישה מרצון. מאותו רגע ואילך שינה הצוות את הגישה והכריז על יום שבתון. את הפרישה הסבירו השייטות זו לזו בשלושה שלבים: אנחנו בכלל לא בעניין של תחרות, חוץ מזה ליאכטה שלנו יש את המפרשים הקטנים ביותר ואם זה לא מספיק אז גם הים נגדנו. אם לים הייתה רצפה, הן בוודאי היו טוענות שגם היא עקומה.
ניקוי אבן
את היום סיים דווקא טקס יבשתי: הליכה רגלית בשביל שהתפתל בין המצוקים ונפתח כמשפך אל מפרץ בתולי נטול נפש חיה. לשונית של ים מוקפת צוקים יצרה פינה קסומה מוארת בלפידים שהודלקו מראש. במפרץ לקחה כל אחת מהשייטות אבן קטנה אותה השליכה באופן סימלי אל הים יחד עם דבר מה ממנו היא מבקשת להיפטר. משימה די כבדה לאבן כל כך קטנה, אבל לכו תדעו.
