סינים מכל הבחינות

הנאש'י ירדו מהרמה הטיבטית לפני מאות, ואולי אלפי שנים. רובם מדברים סינית, חלקם, כמו ג'ין מאי, אוחזים גם באנגלית משובחת ומשתלבים היטב בקדחת הבחינות הסינית. על פולחן הדונגבה, תרבות צבעונית ומנהגים אחרים

ליג'יאנג היא עיירה עתיקה, שנראית כמו שאנגרי-לה אגדית בגרסה לתיירים: מבוך יפהפה של סמטאות אבן, בתי עץ, מנורות אדומות, בתי קפה, חנויות מזכרות ותעלות מים כשברקע, תמיד, הרי ההימלאיה העצומים, המקודשים. חוויות, טעמים וסיפורים מהנקודה הישראלית (היחידה) בעיירה העתיקה שעל גבול טיבט.

• הטור הקודם: מקום תחת ההימלאיה 

 

ביום ראשון, ויתרתי על קפה מאוחר וסקירת עיתונים מהארץ והעולם, וכיתתי רגלי (סתם, נסעתי במכונית של מר צ'ן), למכללת המורים, להשתתף בבחינה.

 

הסינים אוהבים בחינות. לא לגמרי ברור לי מאיפה צצה האהבה הזו, אבל היא מושרשת עמוק בתרבות, ממש כמו אכילת אורז, טאי צ'י בפארק ויריקות ברחוב. בתקופת הקיסרות, בני טובים עניים ושאפתנים נהגו לכתת רגליהם (באמת, הפעם) לעיר הבירה, כדי לקחת חלק בבחינות על כתבי קונפוציוס וממשיכיו. הצלחה או כשלון בבחינה כזו יכלו לרומם או להשפיל משפחה שלמה, ולזכות את המוצלחים בכבוד ויקר וגם במצלצלין מלוא החופן, ובעיקר במשרות נחשקות בחצר הקיסרית.

 

רפובליקת בחינות

 

בסין המודרנית, קדחת הבחינות מתחילה קצת לפני הכניסה לכיתה א', ולא מסתיימת לעולם. כמעט כל מי שהכרתי כאן, בכל שלב בחיים, עסוק באיזושהי בחינה. מורים עוברים בחינות פעם בשנה כדי לשמור על משרתם, ורובם מעמיסים על עצמם בחינות נוספות כדי להתקדם למשרות נחשקות יותר. מלצרים מתקבלים לעבודה רק אחרי בחינת כניסה. השירות הציבורי מלא מבחנים מסוגים שונים. נדמה לי, שאפילו מצחצחי הנעליים ברחוב עוברים לפחות בוחן קטן לפני שהם זוכים לשבת בשמש על שרפרף נמוך, ולבחון את נעלי העוברים ושבים.

 

הבחינה שהשתתפתי בה נועדה למדריכי טיולים, אחת המשרות הנחשקות בליג'יאנג המוצפת מבקרים. מספרי התיירים כאן מכפילים את עצמם כל שנה, והביקוש לצעירים דוברי אנגלית גואה. אי לכך, התכנסו להם 18 צעירים בחסות לשכת התיירות המקומית, הכינו פרזנטציה של הדרכה באנגלית, והפקירו עצמם לחסדי חבר השופטים: מר דואן, מנהל המכללה, המורה צ'ן, ואני, נציגת העולם המערבי.

 

טסט קייס

 

היו שם כמה מצגות טובות, כמה נאומים משמימים, והנאום של ג'ין מאי, מדריכה צעירה בת מיעוט הנאש'י, התושבים המקוריים של ליג'יאנג, שהציגה לתיירים הווירטואליים את החיים בעיר העתיקה. הנה מה שהיא בחרה לספר:

 

עיתונאי של הניו-יורק טיימס הגיע לביקור בליג'יאנג. הוא הסתובב בסמטאות העיר העתיקה, צפה בבתי העץ היפים, שוטט בגלריות לאמנות, קנה ממלאכת היד המקומית, וכמובן צפה בחיי המקומיים. בכל מקום הוא ראה את בני הנאש'י יושבים בשמש, כאילו אין להם דאגה בעולם. הוא תהה על אורח החיים הזה, האיטי והעצל כל כך, ולאחר כמה ימים ניגש לגברת זקנה שישבה בכיכר העיר, סל במבוק מלא ירקות מונח לידה ועיניה עצומות.

-"גברתי", שאל העיתונאי החקרן, אפשר לשאול בת כמה את?"

-"שמונים וחמש", השיבה האישה לאט, עיניה עדיין עצומות.

-"יש לך מקרר בבית?"

-"לא", היא השיבה. שוקלת כל מילה.

-"יש לך מיזוג אוויר?"

-"לא".

-"אסלה? שירותים מודרניים?"

-"לא".

-"את יודעת", אמר האיש בשמץ של התנשאות, "בארצי אנשים עובדים קשה מאד, במירוץ אינסופי לעבר הקידמה. החיים שלנו מודרניים ונוחים, והשגנו את כל זה בעצמנו. למה כאן נראה שאנשים לא רוצים להתקדם בחיים?"

הקשישה פקחה סוף סוף את עיניה, ושיגרה אליו מבט מחויך מתחת לכובע מאו כחול. "הנה מה שלמדתי מאבותיי" היא השיבה לאט. "מרגע הלידה, אנחנו מתחילים לצעוד, וכולנו צועדים בכיוון אחד".

-"ומה הכיוון הזה"? שאל האיש, מסוקרן.

-"כולנו צועדים אל הקבר. ואם כך, למה למהר?"

 

הסיפור הזה מתאים להפליא לקשישים של ליג'יאנג, שמתכנסים בכיכר לסשנים ארוכים של עישון ומשחקי קלפים, אבל האמת היא שנשות הנאש'י, בעיקר, עובדות בפרך רוב חייהן. אפשר לראות אותן נושאות סלים עמוסים וכבדים, סוחבות צרורות של עצי הסקה, ממיינות ערימות של קטניות או חופרות תעלות מים בשדות, שמעובדים כאן ללא מיכון כלשהו.

 

מבחן הזמן

 

הנאש'י (הש' מבוטאת איפה שהוא בין ש' ל-ס') ירדו מהרמה הטיבטית לפני מאות, ואולי אלפי שנים. המוניטין העצל והרגוע שרכשו לא הפריע להם לבנות באזור ליג'יאנג תרבות עשירה ומרתקת, שבמרכזה פולחני הדונגבה - הדת המקומית שהיא שילוב מוזר של בודהיזם טיבטי, דאואיזם סיני, והפולחן המקומי של כוחות הטבע, כוחות שכאן, בהרים, הם איתנים באמת. לכוהני הדונגבה נועד מקום של כבוד בכפרים. הם ריפאו חולים, בחרו תאריכים לחתונות, התפללו לגשם בעיתו, ובעיקר ידעו לקרוא את כתבי הדונגבה - ספרים עתיקי יומין בכתב פיקטוגרפי שמזכיר את כתב החרטומים המצרי.

 

המילה "ציפור" בדונגבה מיוצגת על ידי ציור של ציפור. המושג "ציד ציפורים" יצוייר כאיש עם קשת ולידו ציפור, וכך הלאה, על גבי מגילות עור מתפוררות, בעבודת קליגרפיה מסוגננת להפליא, בצירוף ציורים מרשימים בצבעים חזקים, ששרדו במערות ומקדשים סביב ליג'יאנג.

 

הדונגבה גם ביצעו ריקודים מורכבים כדי לעורר את הרוחות, לזמן גשם או שמש

 ולהצמיח יבולים. את הריקודים האלה אפשר עדיין לראות מדי פעם בליג'יאנג, ואפשר גם לשמוע את המוזיקה הקלאסית של הנאש'י, שמנוגנת בכלים עתיקים וייחודיים. המוזיקה הזאת, ששרדה את מהפכת התרבות, הוא מיתולוגיה מקומית מפני עצמה, וראויה לכתבה נפרדת, אולי בפעם אחרת.

 

בליג'יאנג החדשה, סיפורי העם והפתגמים העסיסיים של הנאש'י הם עדיין חלק מהפולקלור המקומי. רק מעטים קוראים את כתבי הדונגבה. רוב בני הנאש'י מדברים גם סינית ולומדים את הכתב הסיני. חלקם, כמו ג'ין מאי, מחזיקים באנגלית משובחת, ומשתלבים היטב בקדחת הבחינות הסינית.

 

מחוץ למכוני המחקר, התמונות של הדונגבה מצוירות בעיקר על תמונות וחולצות שנמכרות לתיירים, אבל השפה מרובת העיצורים של הנאש'י עדיין נשמעת הרבה בליג'יאנג, ועוד יותר בכפרים מסביבה, והתרבות הצבעונית של העם החי לחופי נהרות מושכת מיליוני מבקרים סקרנים כל שנה.

 

בסוף הבחינה, שבה ג'ין מאי קיבלה ציון גבוה במיוחד, כולנו יוצאים החוצה. על מדשאות המכללה הסטודנטים ממהרים לבחינות נוספות עם ספרים תחת ידיהם, ובפינה מוצלת יושב איש זקן, מעשן מקטרת ומספר לחבריו בדיחה מפולפלת בשפה העתיקה ש(כמעט) רק הם מבינים.