שאנגרי-לה: מקום תחת ההימלאיה
ספק אגדה, ספק גן עדן, ספק סינית, ספק טיבט משודרגת - ליג'יאנג היא עיירה צנומה בה עובר הרחוב עם השם השרוי במחלוקת שמתנגן נפלא: שאנגרי-לה. חוויות, טעמים וסיפורים מהנקודה הישראלית (היחידה) בעיירה שעל גבול טיבט
האופק הנגלה לי
"שאנגרי-לה היא בליבו של כל אדם", מסכמת הדמות הראשית בספר שטבע
את המושג. לרובנו מזכיר המונח מסעדה מזרח אסייתית זו או אחרת, סלט טופו או עוף סצ'ואני. מי שעשה עסקים במזרח אסיה ייזכר במלון פאר העונה לשם באחת הערים – בסין יש אינפלציה בשימוש במותג "שאנגרי-לה". הרומנטיקנים ייזרקו אל הספר "האופק הנעלם" של ג'יימס הילטון, אבי המושג שאנגרי-לה, ואל ממלכת ההרים האוטופית והמסתורית, מעין טיבט משודרגת. היסטוריונים קפדנים ימהרו להעיר שמדובר בסך הכל בפיקציה ספרותית וכנראה בשיבוש שמו של גן העדן כפי שהופיע במסורת הטיבטית. בשבילי, שאנגרי-לה היא פשוט כתובת. כתובת המגורים שלי ברחוב שאנגרי-לה 65 בעיירה ליג'יאנג, במערב סין, על גבול טיבט.
הרבה כתובות היו לי בחיי. ברחוב בן-עמי 3 בתל-אביב הצצתי כל יום אל קבוצות תיירים שהגיעו לראות את "הבית של אלתרמן". פעם גרתי כמה חודשים קרוב (מדי) למסלולי ההמראה של שדה התעופה קנדי, עם עשרות מטוסים שהרעידו את הבית בכל יום, ושנה אחת ביליתי באחד המקומות הקרים בעולם, הולכת לעבודה בין פסלי ענק מקרח. והיום אני כאן, במקום שלפי השמועות ועלוני התיירות שימש השראה להילטון, עיר לא גדולה במורדות המזרחיים של ההימלאיה.
מיליארד סינים שחיים
רחוב שאנגרי-לה לא עומד בשום ציפיות רומנטיות. במרכזו כביש רחב וסואן שמשני צידיו בעיקר מלונות פאר, מספרות, משרדי ממשלה וחנויות תה וטקסטיל. בנייני הבטון המכוערים ניצבים על רקע מרהיב של פסגה עצומה ומושלגת. אנשי עסקים מעונבים מתעשיית צמחי המרפא נכנסים ויוצאים מפגישות, מתעלמים בנונשלנטיות מנשות שבטי המיעוטים בסינרים רקומים וטורבנים. בתחנת האוטובוס מחכה איכר וסל מלא תרנגולות על גבו, ורוכבי האופניים טסים על פניו. בשוק השכונתי אפשר למצוא הכל, משרוכי נעליים ועד אזני חזיר. מתרופה מסורתית נגד רוח רעה ועד שרשראות לאופניים, ובין כל אלה מבחר מערבל חושים של פירות וירקות ועשבי תבלין וגם עשרות סוגי פטריות שגדלים כאן בהרים בין יולי לנובמבר.
האזור הזה – צפון מערב מחוז יוננאן – הררי, גבוה מאד, ומבותר בערוצי
נהרות עמוקים, מה שיוצר, בנוסף לנוף מהמם, מגוון ביולוגי שאין שני לו בעולם. אפשר לראות כאן צמחייה אלפינית לצד עצי דקל טרופיים, כמו גם נשות עסקים מטופחות לצד איכרות שנושאות את מרכולתן על הגב כל הדרך מהכפר. בדרך שאנגרי-לה, הראשונות מתעכבות בדרך כלל למלא שקית מערימות הרימונים העצומות שהאחרונות פורשות על המדרכה. זו עיר סינית, שהסינים מהווים בה מיעוט בין הטיבטים ועוד עשרות קבוצות אתניות נבדלות בשפה, מסורות ולבוש. הדבר היחיד המשותף לכולן הוא הוויכוח הנצחי למי שאנגרי-לה שייכת באמת.
סין אני מדברת אליכם
וקצת הלאה משם, דרך רחוב קטן עם עשרות חנויות אינטרנט ובתי מרקחת (כמאמר הסינים: "שן טי חאו, דואו חן חאו", או "העיקר הבריאות" בתרגום חופשי), משתרעת העיר העתיקה של ליג'יאנג, שנראית באמת כמו מין שאנגרי-לה אגדית בגרסה לתיירים: מבוך יפהפה של סמטאות אבן, בתי עץ, מנורות אדומות, בתי קפה, חנויות מזכרות ותעלות מים כשברקע, תמיד, ההרים העצומים, המקודשים. המתחם העתיק הוכרז כאתר מורשת עולמית ומושך מיליוני תיירים בשנה, לשמחתם הכנה של בעלי העסקים ולדאבון ליבם של התושבים והתרמילאים, שבסך הכל חיפשו קצת אותנטיות ומצאו עצמם תקועים בפקקי תנועה אנושיים בשבילים הצרים.
אה, והקהילה הישראלית, המורכבת (בינתיים) מאדם אחד - אני, שחיה, עובדת ומטיילת כאן ובעיקר נהנית מכל רגע בתרבות משתנה תמיד ומרתקת ללא גבול. חוץ מלבהות אל ההרים, אני אוספת סיפורים וחוויות מהשווקים, מהשכנים, מהדרך, ומקווה לחלוק איתכם כמה מהסיפורים, ולשלוח טעימות קטנות מהחיים כאן, בשאנגרי-לה.
