הקצפת של הגיטרה

אלבום חדש שמתעד את הקאמבק של "קרים" מציג את השלישיה המופלאה בכושר מרשים

37 שנה לאחר שהתפרקה חזרה "קרים", הסופרגרופ הבריטית, לשבוע הופעות ב"אלברט הול" בתחילת מאי, 2005. קאמבק שהמשיך ל"מדיסון סקוור גארדן בניו-יורק". שלושה עשורים עברו מאז ימי תהילתה, אבל כל הכרטיסים להופעות נמכרו תוך מספר שעות. מעריצי הלהקה בארץ הסתערו על אתרי המכירות הפומביות. "אל תשאל כמה זה עלה לי", אמר לי מישהו, "אבל חיים פעם אחת". הסכמתי איתו.

 

אריק קלפטון (גיטרות), ג'ק ברוס (בס) וג'ינג'ר בייקר (תופים) נחשבו בין השנים 1966 – 1968 להרכב הבלוז הפרוגרסיבי החשוב על כדור הארץ. לצד הנדריקס, הם מתחו את גבולות הבלוז לתחומים הכי כבדים שלו עד אז. הנגינה הווירטואוזית היתה ונותרה אות ומופת לדורות של נגנים שבאו אחריהם: מפיוז'ן ועד מטאל. "קרים" סימנה את הנתיב. גם אם לד זפלין ירשה את מקומה כלהקה המבצעת הכי טובה בתחומי הרוק-בלוז עם ההפקות של פייג', שהיו הדוקות יותר.

 

"קרים" נודעה כפסגת סצינת הריתם אנד בלוז הלונדונית של שנות ה-60: קלפטון היה יוצא ה"יארדבירדס" ו"ג'ון מאיילס בלוז ברייקרס, (ואם יש סיבה לקרוא לקלפטון אלוהים, זו אחת מהן). ג'ק ברוס וג'ינג'ר יצאו מ"גרהאם בונד אורגניזיישן". ברוס חילטר מהצד ב"מאנפרד מאן" וקפץ לביקורים ב"בלוז ברייקר" של ג'ון מאייל לצד קלפטון. יום אחד הוציא בייקר הודעה לעיתונות, שהשלושה הולכים לנגן יחדיו. יושבי קרנבי סטריט התפוצצו מסקרנות.

 

יחדיו, בניהולו של רוברט סטיגווד הבלתי נלאה, הם נחתו כמו אלים בסצינת הרוק הלונדונית. דרך "אטלנטיק" הם גם סחפו את אמריקה. אהמט ארטגון, היו"ר המוצלח, ראה ב-65' את קלפטון מנגן אחרי אחת ההופעות של וילסון פיקט, ונדהם לראות בחור עם פני מלאך שמנגן כמו בלוזיסט שחור. סטיגווד לא היה צריך להתאמץ מדי כדי לבצר את מעמדה האמריקני של הלהקה. הטכנאי תום דאוד, שהקליט את אלבומה הראשון של הלהקה, Freash Cream, טוען שעד אז הוא לא נפגש בלהקה כזו. "זה היה בלתי ייאומן", הוא הודה כעבור שנים, "מעולם לא חוויתי כאלו עוצמות של הנאה" (דאוד גם יקליט את layla של דרק והדומינוז). אגב, בגלל אילוצי ויזה, "קרים" נאלצה להקליט את האלבום בשלושה ימים בלבד.

 

ועדיין, מי שזוכר את הסיקסטיז מספר שהאלבומים היו רק צל דהוי של ההופעות. בראיון שנערך עם קלפטון זמן קצר לפני הפירוק, הוא אמר: "לא אהבתי את מה שקרה בתקליטים שלנו. היינו צריכים ללכת בכיוון אחר". קלפטון נחוש היה אז לזנוח את הפוזה הווירטואוזית ולעבור לצד האחורי של הבמה. הוא מצא את ייעודו כגיטריסט ליווי של דלאני ובוני, צמד הסול הלבן האמריקני. ועדיין למרות דבריו, "קרים" הותירה רגעי קסם באולפן. אחד מהם, למשל, היה הפתיחה בחמישה רבעים ל"חדר לבן". מספרים, אגב, שהנדריקס נכח בהקלטות, נרגש כולו. אפילו המילים הפומפוזיות של רוי בראון, התמלילן היהודי-בריטי שנצמד לג'ק ברוס, לא ממש הפריעו לי. איך שהוא הם התחברו לקולו העצוב של ברוס, לגיטרה של קלפטון ולפאסון הבוהמייני של השלושה.

 

ואף-על-פי-כן, "קרים" אכן היתה להקה של במה. לברוס היו קונרטה-ליינים אטרקטיבים, ג'ינגר תפר את החיבור בין ג'אז ורוק, וקלפטון עוד היה מאוהב אז בגיבסון ובדיסטורשן. וכל אלו באו לידי ביטוי מושלם בדציבלים גבוהים (אחרי "קרים", ובעיקר אחרי "דרק והדומינוז", הוא נצמד לצליל הטבעי של הפנדר סטרטוקאסטר, מעבר שהשפיע על מאות מוזיקאים. אפילו יצחק קלפטר סיפר לי פעם בראיון שאחרי "אחרית הימים" הוא הלך בעקבות קלפטון והקדיש את זמנו לצליל הטבעי של הגיטרה). תמיד היה מעניין לראות אותם כטריו של סופרמנים, ואני חושב שגיטריסטים יתעניינו להאזין לרומן המחודש של קלפטון עם הרעש.

 

עושה נפלאות

 

השלושה כבר בגילאי 60 פלוס, כבר מזמן לא אותה שלישיית בוהמיינים צעירה, אבל אם מישהו חשב שהם ירדו בכושר, הוא טעה. אלבום ההופעה החדש מציע את השלישייה כמעט במיטבה. הצליל מחוספס וקצת מרוחק מדי, אבל הנגינה פשוט טובה. בייקר, באופן מוזר, מאוזן יותר ויותר הדוק על התופים. ברוס מנגן נפלא, אם כי קולו הדרמטי כבר לא מה שהיה. אבל כך או כך, הכוכב הוא שוב קלפטון, שפשוט נמצא בכושר שיא. הקריירה שלו תמיד נמצאה בכמה ספירות מעל לזו של שותפיו, ונדמה שהסגידה המחודשת שלו בשנתיים האחרונות לרוברט ג'ונסון מוציאה ממנו את המיטב. זה לא רק שהוא עושה נפלאות עם הפנטטוני, ולא רק הצליל עב הבשר שלו, אלא שטף הרעיונות שעולים לו תוך כדי נגינה חיה.

 

הפייבוריטים שלי בהופעה זו הם Heart of the Deserted Cities שהופך לבלוז מרגש, We're Going Wrong, שמוציא מקלפטון את גוון מזרחי יותר, וכמו תמיד, Crossroad, של רוברט ג'ונסון. למרות שקלפטון הוא כבר נגן הרבה יותר טוב ממורהו, הוא מנגן כמו היה רודף אחרי רוחו של המאסטר, כאילו הוא מנסה עדיין ללמוד אותו, נפשית, פילוסופית וחומרית. דומה שזה המנוע שלו - שעדיין הופך אותו לכה רלוונטי.

 

Royal Albert Hall: London 2-3-5-6 2005 הוא אלבום שיעניין כל חובב בלוז, גיטרות וסיקסטיז. אלו שרוצים להמשיך הלאה ואמונים על הסינגלים הקלאסיים, יכולים לפתוח את היום עם ה-Sessions BBC.