יש לו את הבלוז

"הבלוז היה פחד והרחמים שהעבירו האדונים הלבנים לעבדיהם בדרום, והשחורים הפכו את זה לחלק מדתם. זמרי הבלוז קיבלו את הפחד וויתרו על הרחמים. הם שרו כאילו הבנתם את השטן היתה כה חזקה שאילצה אותם להאמין באל" (גרייל מרקוס, "רכבת מיסתורין", 1974).

יותר משלושה וחצי עשורים עברו מאז נכתב בגרפיטי ברחובות לונדון, "קלפטון הוא אלוהים", אבל הגיטריסט הוותיק עומד כעת לאחד המבחנים הכי גדולים בקריירה שלו: הקלטת אלבום מחווה לרוברט ג'ונסון, אחד מאמני הבלוז החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. "מעולם לא האזנתי למשהו כה עמוק ואמיתי", אמר פעם קלפטון על שיריו של ג'ונסון, והקלטת "Sessions For Robert J", מספרת את כל הסיפור.

אריק קלפטון (עטיפת האלבום)

כמו רבים מאמני הרוק הבריטיים של דורו – ג'ון לנון, קית' ריצ'ארדס, פיט טאונסנד, ריי דייויס, ג'ף בק, ג'ימי פייג' - קלפטון היה בוגר בית ספר לאמנות, שנשאב אל הבלוז. הוא גם היה האובססיבי מכולם. הוא זכה להכרה ראשונית עם "ציפורי החצר" ((YardBirds, ועזב אותם כאשר החליטו לפלרטט עם פופ (ג'ף בק החליף אותו). אחר כך הוא ניגן עם ה"בלוז ברייקרס" של ג'ון מאייל (אלבום מעולה), עזב לשנת השתלמות סגפנית וחזר רענן ל"קרים", סופר גרופ שהציגה בלוז פרוגרסיבי, איתה שבר את הבנק במספר אלבומים וסיבובי הופעות. משם הוא קפץ ל"אמונה עיוורת" עם סטיבי ווינווד, ניגן עם צמד הסול הלבן, דלאני ובוני, והגיע לשיא הקריייריסטי והאמנותי הגדול שלו עם ההרכב דרק והדומינוז. לאורך כל הדרך – כמו נראה תחת דיבוק - הוא ניגן, שינן ושיפר, ליקים, ריפים של מיטב אמני הבלוז, ויותר מכולם, של רוברט ג'ונסון, אותו הוא גם ניסה להבין באופן עמוק במיוחד. פעם אחת ב-72', הוא אפילו הצליח.

הסיפור על ג'ונסון סופר כבר אלפי פעמים; אפילו האחים כהן עשו לו מחווה בסרטם "אחי, איפה אתה?", אבל מן הראוי לספרו שוב: ג'ונסון נולד בתחתית של החיים במיסיספי בשנת 1911. עד תחילת שנות העשרים שלו הוא הספיק להתחתן, לאבד את אשתו וילדו בלידה. הוא החל לנסות את כוחו כזמר בלוז. מספרים שהוא לא היה מבטיח במיוחד, אולם, כך גורסת האגדה, הוא נעלם בשלב כלשהו לתקופה קצרה, וכשהוא חזר הוא היה טוב מתמיד. האנשים האמינו כי הוא פגש את השטן בצומת הדרכים ושם זכה נשמתו.

כך או כך, השירים שלו הפכו עמוקים יותר: הוא יצר תמונה של אמריקה ללא גאולה וישועה. הוא שר על הרשעות הטבעית הטמונה בבני האדם, על החיים כמרקם של רמאויות. הוא החל למסגר את שיריו בהגיגים על חטאים ועל יום הדין, ודן בחוסר האפשרות לשלוט על תשוקותיו האפילות. "היו שדים" כתב גרייל מרקוס, "שהלכו בשירים של כמו בני-אדם". שאיפותיו, כפי שהצטיירו בשיריו, היו כה קיצוניות שרק אנשים, כביכול, שנשלטים על-ידי השטן יכולים היו לממשם. בגיל 27 – כמו הנדריקס, מוריסון, ג'ופלין וקוביין - הוא הלך לעולמו. מספרים שבעל קנאי של מאהבתו רצח אותו. אחרים מספרים שמאהבת נכזבת הרעילה אותו ושהוא מת בסבל שנמשך שבעה ימים ולילות.

הילד החורג

הבלוז, בניגוד למיתוס המקובל, היה מלכתחילה שילוב של תרבות שחורה ולבנה. בעוד השחורים הביאו את הקצב ואת השאלה והתשובה, הלבנים, כפי שטען פעם המבקר הדגול רוברט פאלמר (ז"ל) תרמו את הדרגות ההרמוניות. באופן עמוק יותר, הבלוז היה ילדה המעוות והחורג של האתיקה הפוריטנית. הפוריטינים, שהיו המתיישבים הראשונים במושבות האמריקניות, האמינו שבניית קהילה מושלמת, עבודה קשה, הצלחה פיננסית לצד הסתפקות במועט ואורח חיים סגפני מסמנת את בחירתם על-ידי האל בדרכם לגן העדן. את האמונה הזו, שלא הגיעה מאפריקה, הם העבירו גם לעבדיהם השחורים. אלא שאלה תפסו בעיקר את הפער בין הפנטזיה למציאות, ואת העובדה כי מעמדם הקיומי מסמן דווקא את מקומם בגהינום. הם מיצבו את עצמם, כתב מרקוס, כאמני הפחד, המשרתים את הצדדים האפלים יותר של החיים.

לא מעט אמני רוק ניסו להתמודד עם המורשת הכבירה של ג'ונסון: "הסטונס" יישרו איתו קו בארבעה אלבומי בלוז כבירים שיצאו בין השנים 68-72: "משתה הקבצנים", "תן לזה לדמם", אצבעות דביקות" ו"גלות ברחוב הראשי"; הדלתות עשו זאת באלבום "אל.איי וומאן"; לד זפלין ב"Since I have Been Loving You", "בוב דילן ב"Highway 61 Revisited". קלפטון עשה זאת ב" layla".

מאז עברו 33 שנה. וכעת אלוהים מנסה להתמודד לאורך אלבום שלם עם הבלוז של השטן. אלבום זה מכיל תקליטור לצד די.וי.די המתעד את תקופת ההקלטות ומכיל 16 רצועות פלוס בונוסים (לעומת 11 שירים בדיסק). לצידו של קלפטון מנגנים חטיארים מעולים כמו סטיב גאד (תופים), בילי פרסטון (המונד, מי שניגן בסשנים של "לט איט בי" של הביטלס) וכריס סטיינטון (פסנתר), לצד שני צעירים: נתן איסט (בס) ודוייל ברהמל (גיטרות).

הדי.וי.די מחולק לארבעה סשנים, שמעבירים את קלפטון מהרגיל לפלאי: זה מתחיל בביצועי בלוז חשמלי בסגנון הישן של קלפטון, בו הוא מפגין כמה סולואים טובים, אבל משמש לא יותר מהקדמה לדברים האמיתיים. הסשן השני ממשיך עם הלהקה, אך מושך לכיוון אינטימי יותר, בו מפגינים קלפטון וברהמל את כוחם בנגינת סלייד (קלפטון גדול לאורך כל הדרך). הסשן השלישי הולך ומשתפר כאשר קלפטון וברהמל מפציצים ביחד על אקוסטיות (יפהפה); והסשן הרביעי הולך את כל הדרך לכיוונו של ג'ונסון: קלפטון, לבדו עם הגיטרה, בבית מלון יפהפה בקליפורניה, מפגין את כל מה שלמד מרוברט ג'ונסון לאורך השנים.

ג'ונסון תמיד ניסה להישמע עם גיטרה אחת כמו להקה שלמה, וקלפטון, בז'רגון של מארק קנופלר, למד את כל התווים: האגודל מנגן את מיתרי הבס, האצבעות מכות כל שלושת המיתרים הגבוהים שנשמעים כמו תופים, ובין לבין הוא מציג ליקים עם הסלייד. איש אחד שנשמע כמו להקה שלמה. זהו באמת החלק המרגש בעיקר כשקלפטון מציג שתיים מהשירים הכי גדולים של ג'ונסון: Stones in Pass Way" ו-"Love In Vain".

טכנית, קלפטון כבר מזמן הגיע לעומקו של הבלוז. מה שמעיב במידה מה על כל הסיפור היא יכולת השירה הנוכחית שלו, שלא משתווה לזו של אלילו. מה גם שיש הבדלים מהותיים בין שניהם: ג'ונסון הוא אמריקני-שחור. קלפטון הוא איש בתחפושת, בריטי שרוצה להישמע כמו שחור. ג'ונסון באמת חי בגהינום קיומי, קלפטון הוא מולטי-מיליונר. ג'ונסון שר את מה שחווה ביומיום, קלפטון מנסה לשיר את מה שג'ונסון חש ותיעד באותה תקופה. ג'ונסון נהג לירות מהמותן, קלפטון הוא איש מאופק להפליא. השירה של קלפטון לא חודרת, כמו נותרת כדבר המשני, בעוד שחלק מהותי מהאמנות של ג'ונסון היא קולו הטרגי, שלעתים כמו מקפיא את דמך, יורד לתחושות הכי עמוקות של המאזין, גם כשהוא נשמע דרך הקלטות מונו ישנות מלאות רעשים. ג'ונסון תמיד נשמע כמו הקול של האדם שנשרף בלהבות החיים, וקלפטון כנראה שלא יכול להגיע לשם כיום.

פעם, ב-72', הוא הצליח, כאשר חשק בפטי בויד, אישתו היפה של חברו הטוב, ג'ורג' הריסון. אז הוא היה האיש שלא יכול היה לשלוט על תשוקותיו האפלות, האיש שחייב היה לנגן ולשיר כמו שד כדי לממש אותם. הוא עשה זאת ב-“Layla" עם דרק והדומינוז, בו רגשית הוא באמת נשמע כמו אלילו לאורך כל הדרך המזוינת. אבל אל תתנו לפיסקה האחרונה להטעותכם. "Sessions For Robert J" הוא חובה בכל בית.