המצאות שישנו את חיינו: סוללה גמישה ומשקפי זיכרון

שוק המחשוב רוחש ומתרגש. מדי יום צצים חידושים אשר הופכים את חיינו לקלים יותר. אבל לא בכל יום צצות המצאות שעתידות לשנות את האופן שבו אנחנו משתמשים במחשב: סוללה גמישה, מכוניות שמחנות את עצמן ומשקפי זיכרון. חלק ב'

לחלק א': הספר האלקטרוני והמחשב הנייד הזול

 

סוללה גמישה

 

ישנם דברים שנמצאים איתנו כבר זמן רב, ועל אף שאנחנו יודעים שהם בעייתיים, קשה מאד למצוא להם תחליף. אחד הדברים הבעייתים האלו הם הסוללות המסורתיות. הסוללות האלו מכתיבות את גודלם ואת משקלם של מכשירים אלקטרוניים שונים. אפילו הסוללות הנטענות יכולות להיטען מספר פעמים מסויים לפני שהן מאבדות את טריותן ונזרקות לפח.

 

גם כאשר הן בפח הן אינן מפסיקות להזיק ומזהמות את הסביבה במתכות שונות, שהופכות את האדמה לרעילה.

 

בשנת 2001 החלה חברת NEC היפנית לעבוד על סוללה אורגנית המבוססת על רדיקלים. באוגוסט של אותה שנה הודיעה החברה על חבילה של ארבע סוללות אורגניות, המחוברות ביניהן בחיבור מקבילי.

ארבע הסוללות היו קטנות מספיק כדי להיכנס לקופסה של המחשב האישי, ולשמש כגיבוי למקרה של הפסקת חשמל.

 

ארבע הסוללות ההן היו אמורות להספיק כדי להפעיל מחשב אישי ברמת של 100 וואט למשך 60 שניות - מספיק זמן כדי לשמור את העבודה שעשית לפני שהחשמל מתנתק.

 

אולם מאז דברים התקדמו. NEC הודיעה בראשית דצמבר כי פיתחה סוללה אורגנית דקה במיוחד וגמישה, אשר נטענת מחדש במהירות של 30 שניות. הסוללה עושה שימוש בסוג של פלסטיק שמכונה פולימר אורגני רדיקלי, שעשוי שכבה דמוית-פלסטיק המוליכה זרם אך מאפשרת חילופי יונים. הנוזל הזה, שדומה לג'ל, ניתן לפריקה ולטעינה והוא שמאפשר לסוללה להיות גמישה.

 

סוללה ידידותית לסביבה

 

מלבד זאת, כפי שמסבירה החברה, התגובה החשמלית של הפולימר הזה היא מהירה במיוחד. פעולת הטעינה מייצרת התנגדות מועטה במיוחד, ולכן הסוללה יכולה להיטען בתוך שלושים שניות. יש לציין כי צפיפות האנרגיה של הסוללה הזו עומדת על מיליוואט אחד לשעה לסנטימטר רבוע, צפיפות שאינה נחשבת גבוהה במיוחד.

 

בנוסף, הסוללה היא ידידותית לסביבה. היא אינה מכילה מתכות מזיקות לסביבה כמו עופרת וקדמיום, שבהן משתמשות סוללות אחרות, מסוג ניקל מטאל הידריד וליתיום יון. גם ייצור הסוללה דורש משאבים נמוכים יותר, ולכן מזיק פחות לסביבה.

 

יריעת הפלסטיק שבה מוטמעת הסוללה היא דקה במיוחד (רק 0.3 מילימטרים) ולכן ניתן להשתמש בה בכרטיסים חכמים ובנייר אלקטרוני. לפי חזון החברה, הסוללה תוטמע בתגי RFID, שבהם היא תוכל לספק את האנרגיה הדרושה לשליחת אותות רדיו במשך שבועות לפני שתהיה זקוקה לטעינה מחדש.

 

החברה אינה מתכננת שיווק מסחרי של הסוללה הזו בקרוב, ולכן יעבור עוד זמן עד שהסוללה תשפיע על חיי המוצרים האלקטרוניים בבית שלכם. אבל בינתיים מותר לחלום: כרטיס שאומר למחשב בסופר מה קניתם, מעיל שמספק לכם מוזיקה במשך שבועות ללא טעינה, וטלפונים סלולריים סופר-זעירים.

 

מכוניות שמחנות את עצמן

 

אתם חוזרים הביתה מהעבודה. אחרי שלושה סיבובים, אתם מוצאים מקום חנייה במרחק כקילומטר הליכה מהבית שלכם. אתם נוהגים את הרכב למחציתו של הרכב מקדימה ואז מערכת הסיוע לנהג לוקחת פיקוד. מצלמה שמותקנת בחלק האחורי של הרכב, ממש מעל לוחית הרישוי, מצלמת את סביבות המכונית.

 

היא מציגה על המסך חיצים שבעזרתם אתה אמור להסביר איפה אתם רוצים להחנות את הרכב. ואז אתם מורידים את הידיים מההגה וצועקים "תראי אימא, בלי ידיים".

 

למרבה הצער, בשלב זה של פיתוח המוצר, אי אפשר עדיין להוריד את הרגליים מדוושת הבלם. המערכת אמנם מצויידת בחיישנים המצביעים על הימצאותם של מכשולים קבועים כמו מכוניות אחרות ועמודים, אולם, אין לה כל בינה מלאכותית וסביר להניח שחתול סורר ייראה לה כמו משהו שלא מפריע לתנועה.

 

ולכן, אתם צריכים להמשיך להיות ערניים בזמן שהמכונית שלכם נעה ממקום למקום ומחנה את עצמה, בתהליך שאמור לקחת רק מספר שניות. כל זה אינו מדע בידיוני. מדובר במערכת שמותקנת ברכבי טויוטה ביפן, ארץ הגאדג'טים העולה.

 

המערכת אינה חפה מבעיות. אחת הבעיות היא שהמערכת מותאמת לחניות מרווחות ונוחות. באותן חניות שבהן צריך לנוע קדימה ואחורה במרווחים של סנטימטרים בודדים כדי להשתחל בין מכוניות חונות, המערכת אינה מאד יעילה, משום שהקשה לכוון אותה למצב שבו תוכל להבין איפה המכונית אמורה לחנות.

 

בעתיד: מכוניות חכמות

 

עוזר החנייה הוא רק דוגמה אחת לאופן שבו המכוניות יהפכו להיות חכמות יותר ממש בעתיד הנראה לעין. מערכות אחרות שנמצאות בשלבי פיתוח הן מערכות שנועדו להפוך את הכביש, שהוא כרגע ג'ונגל פרוע, לרשת של תקשורת אלחוטית בין מערכות מחשוב ברכב, באופן שיסייע למפות את הכביש ולסנכרן בין הנהגים השונים.

 

פרוייקט NOW (כלומר Network on Wheels) הגרמני הוקם על-ידי קרייזלר, ב.מ.וו, פולקסווגן, נק, סימנס ומכון פראונהופר למערכות תקשורת פתוחות ב-2004 ונתמך על ידי משרד החינוך והמחקר הגרמני.

מטרת המחקר היא לספק סטנדרט לפרוטוקול אירופי לתקשורת בין רכבים.

 

אתר המחקר מסביר כי "בעזרת יכולות ניתוב, המערכת תוכל להפוך ל'אינטרנט בין רכבית' ענקית, שבה כלי רכב מזהירים זה את זה – ומזהירים נהגים אחרים – מפני האטות, מזג אוויר רע, תאונות ובעיות אחרות בכביש".

 

הפרוטוקול האחיד אמור להיות מועבר לעמותת Car2Car שהוקמה על ידי יצרני רכב אירופים, ומטרתה להגביר את הבטיחות בכבישים באמצעות תקשורת בין רכבים. הרעיון שעומד מאחורי הפרוייקט שכל שני רכבים יהיו קשורים באמצעות גלי הרדיו.

 

מכיוון שטווח השידור של כל עמדה כזו הוא מוגבל לכמה מאות מטרים, כל רכב יהווה גם נתב ויאפשר שליחת הודעות לכלי רכב נוספים באמצעות הרחבת טווח השידור.

 

דמיינו מצב אתם נוהגים בכביש מהיר, ומגיעים למקום שבו אירעה תאונה לפני דקות ספורות. במצב הקיים כיום, אתם מזהים את התאונה רק כשאתם קרובים אליה, וכדי למנוע תאונה נוספת, יש לסמוך על עירנותכם. לעומת זאת, אם מערכת כזאת תותקן ברכב שלכם, היא תודיע לכם שיש תאונה בכביש בעוד חמש מאות מטרים, ואז תוכלו להאט ולהגיע למקום בבטיחות יחסית.

 

זה המקום שבו שומרי הפרטיות מרימים את ראשם. בהנחה שכל כלי הרכב בכביש יהיו מחוברים ביניהם, יהיה קל הרבה יותר לעקוב אחריכם. למשל, אם המשטרה מחליטה שכלי רכב מסויים מלא באקטיביסטים שמאלניים שנוסעים להפגין במקומות אסורים לכניסת אזרחים ישראליים, היא תוכל לאתר אותו בקלות, ולעצור אותו. יעיל מאד עבור המשטרה, פחות יעיל עבור תומכי זכויות הפרט.

 

משקפי זיכרון

 

המכשירים הקטנים שמכונים בעברית מחשבי כף יד, נקראים באנגלית PDA (קיצור של Personal Digital Assistant). כלומר, עוזרים דיגיטליים אישיים. והם אכן עוזרים: הם מאחסנים את רשימת הפגישות, את המסמכים החשובים, את התמונות והמוזיקה והם מביאים עד אלייך את המיילים שלך.

 

הבעיה היא שהם חירשים ועיוורים. כלומר, הם מביאים לך תמיד את המידע שאותו אתה מבקש. אבל אם אתה שוכח לבקש? אם לא תפתח את מחשב כף היד שלך, כנראה שלא תיזכר בפגישה הבאה שלך, שמתחילה בעוד חמש דקות. אם אתה נמצא בשיחה עם מישהו, ומחשב כך היד שלך מצפצף כדי להודיע על מייל חדש, כנראה שלא תקרא את המייל באותו רגע. זה יעיל כמו עוזר אישי אנושי, אשר מודיע לך על אורח בדיוק כשאתה בשירותים.

 

בדיוק על הבעיה הזו חושבים במחלקת הבגדים האלקטרוניים של MIT. שם הם עובדים על מה שנקרא משקפי זיכרון; משקפיים אשר אמורים לסייע ללובש אותם להיזכר בשלל דברים, בהתאם לסיטואציה שבה הוא נמצא כרגע. אם אתה נמצא בסופר, כדאי להזכיר לך לקנות עגבניות, ולא לדבר עם מנכ"ל החברה.

 

הפרוייקט נקרא MIThril, על שם מתכת שתוארה לראשונה בספר "ההוביט" של ג'ון רונלד רעואל טולקין. המתכת בספר מצטיינת בחוזקה, בקלותה וביופייה. מאוחר יותר ביצירתו של טולקין השתמש בה גם פרודו, גיבור "שר הטבעות". פרודו לבש שיריון העשוי מן המתכת הזו מתחת לבגדיו הרגילים, אלא שאיש לא ידע זאת, עד אשר הציל אותו השיריון ממוות. זו גם מטרת הפרוייקט – ליצור משקפי זיכרון אשר לא יפריעו ללובש אותם, לא יטרידו אותו בשאלות מיותרות, אבל תמיד אפשר יהיה לסמוך עליהם.

 

בלי עכבר, בלי מקלדת  

 

המדענים המעורבים אומרים כי ההבחנה החשובה הראשונית היא בין "משתמשים" לבין "אנשים". לטענתם, המשתמשים הם אנשים אשר קוראים באופן אקטיבי לפעולות המיחשוב הנחוצות. לעומת זאת, האנשים אשר להם מיועדים המשקפיים (וביניהם אנשים הסובלים ממחלות כמו אמנזיה – בעיית זיכרון זמנית) לא מבקשים מן המחשב כלום, הוא נמצא שם כדי לעזור להם.

 

כדי לעשות זאת, מנסים במעבדות המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס לפתח מודל אשר יסייע בהפיכת הפעולות האנלוגיות של חיי היומיום למידע דיגיטלי, שניתן לעיבוד. משקפי הזיכרון נתמכים בשלל עזרים אשר מטרתם לקלוט את סביבת לובש המשקפיים.

 

בין העזרים נמצאת מצלמה המחוברת למחשב המרכזי של המשקפיים. כמו כן נעזרים המדענים בתגים אקטיביים, אשר משדרים אותות המדווחים על מיקומם של חפצים שונים. משקפי הזיכרון מצויידים גם בעינית תצוגה צבעונית, אשר נצמדת על המשקפיים, ואמורה לשדר אל הלובש את המידע שמעבירה מערכת המחשוב, בלי להפריע לפעולות האחרות שלו.

 

אחת הבעיות העיקריות בפניהן ניצבים המדענים בפרוייקט היא בעיית האנרגיה. רוחב הפס וכוח המיחשוב של המעבדים הקיימים כיום אמנם גדלים כל העת, אולם כאשר הלובש אמור לשאת בעצמו את הסוללות, כמות האנרגיה המסופקת היא מוגבלת. ולכן פלטפורמת החומרה כוללת מעבד דל הספק בעל ליבה אחת. המערכת כוללת ארבעה מרכזי מחשוב: שניים מהם הם מחשבי לוח מבוססי לינוקס, מערכת נוספת היא מערכת אלחוטית והמערכת האחרונה היא מערכת לאיסוף נתונים מן העזרים החיצוניים.

 

בעיה נוספת היא שמשקפי הזיכרון אינם מצויידים בעכבר או במקלדת. ולכן, המערכת יכולה לקבל פקודות קוליות בלבד. הפקודות הקוליות יכולות להתייחס לתכנית פעילה אחת בכל פעם. ולכן יש ליצור ממשק משתמש אשר מאפשר ללובש המשקפיים לדעת בכל עת איזו תכנית פעילה ומה הן האפשרויות שלה.

 

הכתבה פורסמה בגיליון פברואר של netמגזין. לחצו כאן לעשיית מנוי במחיר היכרות