אחיזת עיניים

לא תאמינו, אבל גם דוגמניות נופלות קורבן לפרסומות. ריבי טל גילתה את זה על בשרה. ליתר דיוק, על ריסיה

בהתחשב בעובדה שאני דוגמנייה עסוקה (או כמו שאומר החבר שלי, מיכה: פפחחחחחחח) ואני רואה עין-בעין את הכשלים של התעשייה, נכון שהייתם מצפים ממני לגחגח בביטול מול כל תשדיר שיווקי ולחשוף מייד את ערוות עולם הפרסום? אז זהו, שגם אני לא ממש חסינה.

 

 

 

אם זה לא מספיק, אני גם לא יכולה להתלונן על זה שבפרסומות מוכרים לנו לוקשים, כי מבחינה מסוימת יש לי חלק בבלוף. כשהצטלמתי לפרסומת לחברת המבורגרים בלסתי (ואף עיכלתי קלות) עשרות המבורגרים כאילו נתקעתי במדבר וזה האוכל היחיד שאלוהים המטיר, בפרסומת לחברת התקליטים העמדתי פנים שגם אצלי בבית - ממש כמו אצלכם – לא תצליחו למצוא דיסק אחד צרוב, ובפרסומת לגוף הממשלתי שמעודד הימורים קיפצתי בבגד-ים זהוב מהודקת לראפר שזוף, כאילו בפעם הבאה שתמלאו פיס, ערימת יפיפיות אנורקטיות יריבו עליך בג'קוזי משל היית עלה חסה רענן. אבל הנה, גם אנוכי, הקטנה, צופה בפרסומות ולא פעם בולעת את הלוקש (כמה פחמימות יש בלוקש?)

 

זה קורה בעיקר כשאני רעבה מאוד ללוקשים, כמו למשל בשבוע שעבר, כשהתכוננתי לאודישן חשוב. שזה כמו הכנות לצילומים - אין-אוכל, שיזוף, שיער, פרנץ', חדר כושר, אבל אף אחד לא משלם לך על זה. מצד שני זה שווה כי אם תקחי את העבודה תרוויחי מלא כסף, ויהיה במה לשלם לשיזוף, שיער, פרנץ' וחדר כושר.

 

אני ומיכה צפינו בפרסומת למסקרה חדשה. על המסך צצו כמה נשים מסכנות ומוזנחות, ללא איפור, שכנראה הספר שלהן נסע מחוץ לעיר אחרת לא ברור למה קינן בשיער שלהן תנין קטן. לפתע נכנסה לחדר מיס-חבל-על-כל-רגע-שאתם-לא-מריירים-עלי, שיערה מטופח וגולש, שיניה צחות ובוהקות והריסים שלה ארוכים כמו גלות ספרד, עבים ומופרדים. אישה אחת ברקע הסבירה בקול סמכותי ש"מחקרים מוכיחים ששימוש קבוע במסקרת הפלאים בעלת שני הראשים, ארבעת כיווני-האוויר והגל הזיזי-העילי-הכפול בלה-בלה-בלה ויש גם בוורוד פוקסייה, מה את אומרת?". או אז הרגשתי איך אני מאבדת סופית את יכולת ההתנגדות שלי לנתונים מדעיים.

 

כך צעדתי לפארם הקרוב ומיד דרשתי מהמוכרת את "מסקרת הפלאים". היא עוצבה בצורת חללית חייזרים ולפי המחיר הגבוה הבנתי שבאמת אין לה שום קשר לכדור הארץ שלנו. בלי להתבלבל, רכשתי אותה במחיר מלא. מה לא עושים בשביל אודישן.

 

בוקר יום האודישן, הכנות אחרונות. חבר שלי מתארגן לצאת לעבודה (הוא כאילו, עובד כל יום. זה מה זה מוזר), ואני מתאפרת מול המראה בחדר האמבטיה. לפי ההנחיות המדויקות שעל גבי האריזה, ואכן הוכיתי פליאה, כי הריסים פשוט סירבו להתארך. לא התייאשתי, הוספתי עוד שכבה כדי לקבל "אורך מקסימלי", אבל הריסים משום מה סירבו "להתארך ולהתעבות". נבחתי עליהן בסמכותיות כמו ההיא מהפרסומת. לא עזר.

 

בצר לי הוספתי עוד שכבה, ועוד אחת, וכבר הגיע הזמן שלי לצאת מהבית אבל ריסים ארוכים נאדה. במקום זה קיבלתי גוש-ריסים דביק ומבחיל. כשניסיתי לנקות את הצבע השחור הוא נמרח מתחת לעיניים ויצר קשרים אמיצים עם המייק-אפ והצללית ששמתי קודם. בסוף גירדתי אותו החוצה, כשאני נפרדת בצער ממספר לא מבוטל מהריסים שלי, ותהיו בטוחים שאני לא מגדלת אותם במעבדה.

 

מזל שאני בחורה רגועה מטבעי. ספרתי עד עשר (כמו שלמדתי בבית-ספר לדוגמניות), הלכתי לכיוון המטבח עם הריסים המתים שלי מונחים בידיי, ובלי לחשוב פעמים צרחתי בדמעות: "מיכה!!!!! הריסים נתלשים לי!!!!! אני צריכה לצאת לאודישן... מה אני אעשה??!!!!". מיכה אמר לי: "קודם כל תירגעי. עכשיו תורידי את השחור לאט ובסבלנות עם מסיר איפור". נישקתי את הגבר ההגיוני שלי בדמעות של אושר, חזרתי למראה בעיניים אדומות והמשכתי לגרד את הצבע. נכת-עפעף איחרתי לאודישן במשקפי-השמש הכי גדולות שמצאתי בבית.

 

התברר שהאודישן הוא ל"מסקרת הסופר-אימפקט", מסקרה חדשה בעלת שלושה ראשים, שאמורה להתחרות ב"מסקרת הפלאים". הבוחנים באודישן התרשמו מאוד ממצבי והציעו לי להופיע בפרסומת החדשה. בהמשך התברר שהם שיבצו אותי לתפקיד ה"לפני", כלומר המסכנה פרועת-השיער שעדיין לא השתמשה במסקרה האקסרא-אורדינרית. עניתי שאני אשקול, בכל זאת כסף זה כסף זה כסף. בדרך הביתה קראתי בעיתון שמיס-אתם-עדיין-מסתכלים-עלי-נכון? ביטלה יום צילומים בגלל בעיה רפואית. משהו לא ברור, סוג של רגישות בעפעפיים. בעיניים שלי.

 

לטורים הקודמים של ריבי טל 

מילון לדוגמנית מתחילה

או שכן או שלא או שאולי

לא טיפוסית