או שכן או שלא או שאולי
אין שום דבר בטוח בתעשיית האופנה. עבודות שקיבלת יכולות להתבטל יום קודם כי מרקיורי בנסיגה. ריבי טל חושפת עוד פן זוהר פחות של מקצוע הדוגמנות
או שכן או שלא או שאולי
הכותרת היא ללא ספק משפט מפתח המתאר את תעשיית האופנה בצורה הטובה ביותר (לא כולל "יצאתי עם מנכ"ל סלקום והוא קנה לי קמפיין ואת רמת-אביב"). התעשייה. ככה קורא לזה כל מי שמתפרנס מהתחום. וזה מוזר כי תעשייה היא בעצם הפרנסה הכי יציבה וקבועה. קמים בבוקר, מחתימים כרטיס, דופקים איזה שמונה חמש והולכים הביתה. אז זהו, שלא.
דוגמנות היא משרה תובענית כמו כל עבודה אחרת, אבל בעיקר מאוד לא קבועה. עברת אודישן? תעבדי. לא עברת? לא נורא - הרבה פאבים מחפשים ברמניות עם תת-תזונה. אבל אפילו אם עברת אודישן שום דבר לא בטוח. כי גם אז תמיד, אבל תמיד, בכל שלב, הלקוח יכול לשלוח אותך לחפש את עצמך במקום אחר. למה? ככה. כי לא בא לו. גם לא ביום שלישי.
קרה לי שסגרו אותי לעבודה, סגרו הרמטית. החוזה היה מקועקע על קלף, מנוילן בוואקום וחתום בשעווה. יום שני, שמונה בבוקר, משלמים לא-משנה-כמה-לא-הרבה-כמו-שרוצים-שתאמינו, ולהגיע יפה ומהממת. הדוגמנייה הלוהטת שלנו מתכוננת שבוע קודם: תשכחי מעוגות, חדר כושר בטירוף שלך, להשתזף כי זה סקסי, למרוט שיער כי זאת נורמה, פרנץ', פדיקור, מניקור ושיחת מוטיבציה להעלאת הביטחון. יום ראשון, שמונה בערב, כבר הכנתי סנדוויצ'ים למחר כי בטח שוב פעם יביאו טייק-אוואי פיצה. סידורים אחרונים כולל קיפול כביסה נקייה וסידור טיפ-טופ בארון.
או אז מגיעה שיחת הטלפון הלילית. השיחה השנייה השנואה עליי ביותר (אחרי אותה השיחה כשהיא מגיעה בבוקר). הבוקר שלי מהסוכנות מתקשר והוא נשמע נחמד מידי. זאת אומרת, הוא תמיד נחמד, אבל הפעם זה נחמד אחר.
"היי מאמי. מה קורה?"
"הכל מצוין," אני עונה בקלילות כי לא אכלתי כלום כבר יומיים. "הולכת לישון עוד מעט. יום ארוך מחר.."
"איזה יופי. באמת יופי. הולכת לישון, הא?"
"כן, יש לי צילומים מחר, זוכר? ובגלל כל הקטע החיפאי הזה אני קמה בארבע וחצי בבוקר.."
"אחלה". אני כבר מתחילה לחשוד ועל הקו משתרר שקט מבשר רעות. הרהור נבזי מתגנב למוח האופטימי שלי.
הבוקר על הקו קוטע ההרהור ואת הסמול-טוק המרתק שניהלנו עד עכשיו. "טוב, מותק, אני צריך לדבר איתך על משהו." שוב שתיקה. זוג תחתונים וורוד ומתקתק נשמט ונופל על הרצפה. הרוטוויילר שלנו חוגג על הצעצוע החדש שלו, ורוד ורך.
"כן מאמי..?" אני שואלת, אבל לא ממש רוצה לקבל תשובה.
"הלקוח החליט לשנות את הקונספט.." הוא מהמהם.
"אה???". לשנות קונספט, מסביר הקול הנבזי בראש שלי, לקחת דוגמנית אחרת, יא דאבה! לכי תמצאי עבודה בתור מסנטזת המבורגרים בסניף מקדונלד'ס הקרוב לביתך!
"מה זאת אומרת 'לשנות קונספט?'" אני שואלת בתקווה קלושה שאולי לא הבנתי נכון.
"הוא ירד מהקטע של בחורה עם לוק ישראלי על רקע קקטוסים במדבר, ובמקום זה הוא הלך על לוק של מתנדבת שופעת חזון משוודיה על רקע של קקטוסים באלנבי. הוא הביא בכלל מישהי מחו"ל, ממש לא משהו. שילם עליה איזה שני דולר לא כולל מע"מ..."
אני כבר קורסת אל המיטה, מנסה לא להישמע מבואסת מידי. "טוב.. הלקוח רושם את הצ'ק, הלקוח קובע. אבל איזה באסה".
"לא נורא מאמי" מהמהם הבוקר שלי בעידוד, "יבוא משהו אחר. טוב מותק. ביי."
החיים הם לא חוטיני וורוד
אני יושבת על המיטה עם הפלאפון ביד, ממוללת את הסדין. מימיני ערימה של כביסה לא מקופלת, משמאלי כלב מרייר מרוב אושר שגורם לו חוטיני ורוד שנדבק לו לראש. החדשות הטובות הן כמובן שמחר יש לי יום פנוי. אני יכולה להתעורר מאוחר, לשתות קפה בנחת ו... לבדוק אם במקדונלד'ס מחפשים עובדות לוהטות.
דוגמן יכול לקבל סכום נאה של כסף על יום צילומים, סכום שמשתנה מעבודה לעבודה. אבל הוא אף פעם לא יודע מתי תהיה העבודה הבאה שלו (ולא, אירועי יחסי ציבור לא נחשבים לעבודה, אלא אם כן כתוב לך בתעודת הזהות אורלי ויינרמן והשיניים שלך מושלמות). למעשה, בשורה התחתונה בסוף החודש דוגמנים לא עושים כל-כך הרבה כסף כמו שחושבים.
או כמו שחבר שלי אומר כשאני מספרת לו שאני דוגמנייה מאוד-מאוד עסוקה, אחרי שהוא נרגע מהתקף הצחוק הפרוע: אני שמח שאת נהנית מהעבודה שלך, אבל מזל שאני מפרנס עיקרי. כי אם היינו בונים עלייך כבר היינו רעבים ללחם. אני מסכימה איתו, ורק אז חודרת אלי ההכרה – אני ממילא רעבה ללחם! מתי אני אפסיק לרעוב? כשנשים מלאות יחזרו לאופנה או כשאני אתלה את העקבים ואפרוש, מה שיקרה קודם. מה שבטוח, בפעם הבאה אני מנתקת את הטלפון.
לטור הקודם של ריבי טל - לא טיפוסית
