לאלף את באגס באני

"מעבר ליער", סרט האנימציה החדש של דרימוורקס, מזכיר את הימים הקלאסיים של חבורת לוני טונס האנרכיסטית, אבל לא הולך באמת עד הסוף

 

 

קסם פוחז וממזרי קורן מסרט האנימציה החדש של אולפני דרימוורקס, "מעבר ליער". רוח שטות שעומדת בסתירה מוחלטת לזו שאפיינה את הלהיט המצויר המתחרה של תעשיות פיקסאר, "מכוניות". בעוד היצירה האחרונה עושה כל שרק אפשר כדי לחזור במכונת הזמן לימים הקלאסיים של אולפני דיסני וסיפוריהם השמרניים משהו, הרי ש"מעבר ליער" מזכיר לפרקים ארוכים דווקא את מעשיה האנרכיסטיים של חבורת לוני טונס בהנהגתו של באגס באני. מדובר למעשה בסרטון הנפשה קצר שנמתח על פני 83 דקות פעלתניות במיוחד.

 

רוח שטות. מתוך הסרט

 

הסרט, המתבסס על רצועות הקומיקס של מייקל פריי וT לואיס, מציב במרכזו את מאבקו של עולם החי בחברה הצרכנית ובתרבות הפרברים, באמצעות הסיפור הבא: דביבון תאוותן (קולו של ברוס וויליס) נתפס כשהוא גונב את אספקת המזון של דוב גריזלי אכזר (ניק נולטי) ונשלח להשיגה מחדש כשזו מתרסקת על הכביש. האולטימטום הבלתי הגיוני שקושר את אורך חייו בשורה של מוצרי מזון גורם לדביבון האנוכי מאליו לעשות את הדבר ההגיוני ביותר עבורו: לרתום אוסף של חיות מלקטות בהנהגתו של זוחל, צב העונה לשם ורן (גרי שנדלינג הנפלא) למשימת איסוף מסוכנת מעבר לקווי האויב החדשים - מעבר לגדר, עמוק בפרברים.

 

זהו הבסיס העלילתי של "מעבר ליער" ואין ספק שיש בו תחושה מעט אוורירית. ברם, בדומה לסרטוני הלוני טונס, העניין איננו בקווים הסיפוריים כי אם במופע ההשתוללות שלוח הרסן של אוסף חיות הנדרש לאגור צידה לחורף הבא. בהקשר הזה בולטים שני רגעים: האחד הוא פגישתו הראשונה של ורן עם העולם החדש שהופך עבורו במהרה לשדה קרב רב סכנה והאחר, שמעיד אולי יותר מכל רגע אחר על חשיבה רעננה בשדה האנימציה, הוא זה שבו האמי הסנאי ההיפראקטיבי (סטיב קארל), לוגם משקה אנרגיה שכמו מאפשר לו לעצור את הזמן מלכת ובכך לסכל את פעולותיו המאיימות של המדביר (תומאס היידן צ'רץ').

 

כמובן שהחזרה לימי הלוני טונס טומנת בחובה גם לא מעט חומרי נפץ. מספרי המעשיות של האחים וורנר לעולם התאפיינו בטון ניהליסטי וציני שאיננו עושה חשבון לצופים הרכים בגיל. "מעבר ליער" ממשיך את אותה מגמה אך הוא איננו נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך. לעיתים האווירה המשוחררת מאפשרת לו לייצר רגע נהדר שבו הדביבון מפרש את מנהגי האכילה של בני האדם ("הם אפילו לובשים את מזונם") או את מצבם הפיזי ("בני אנוש נוסעים ברכבים מאחר והם מאבדים בהדרגה את יכולתם ללכת"), שלא לדבר על הפטריות הגרעיניות שממלאות את המסך כל אימת שהמאכלים, פרי התרבות הצרכנית, מתפוצצים.

 

מאבקו של עולם החי בחברה הצרכנית. מתוך הסרט

 

אבל, בסופו של יום, מדובר בסיפור הישן מכל, זה שהוליווד אוהבת למחזר עבור ילדיה: המשפחה היא ערך עליון, תאוות בצע היא אסון, וגם דביבון אגואיסט ילמד שטוב שם טוב משמן טוב. וזה, אם תרצו, בערך כמו להלביש את באגס באני בבגדי רבי.

 

שני דברים לפני סיום:

 

1. "מעבר ליער" איננו מסתיר את מקורותיו ואף מכיל מחווה ישירה לאחת מהיצירות המשעשעות ביותר של הלוני טונס, זו העוקבת אחר הבואש האגדי, פפה לה פו, שמתאהב בחתולה שחורה שגבה נצבע בטעות בפס לבן.

 

2. זהו עניין שבשגרה, אך מדוע זה שכשיש מפגש בין עולם החי לבני האדם, האחרונים לעולם מצטיירים כצאצאיו של השטן? כאן אלו הן דמויותיהם של יו"ר ועד הדיירים ומדביר מומחה. אפילו ילדות הצופים מרגישות כמו צמד התאומות מן "הניצוץ". כך אולי יוצרים הזדהות רגשית עם חיות אבל בוא יבוא היום שילדינו יבלו את מיטב זמנם עם בני אדם - ואז מה? אז מיזנתרופיה.