מודל 50', במצב טוב

נותר רק לקנא ביצרני סרטי האנימציה החדשים. בעוד מרבית הבמאים האמריקניים תרים בייאוש אחר שדות מרעה חדשים אך בינתיים נאלצים להסתפק במיחזור חומרים ישנים שכבר העלו חלודה, נהנים להם יוצרי החזיונות המואנשים מהבלתי אפשרי - גם הם עורכים שימוש מחודש בפיסות צלולואיד אותן ניתן להגדיר פרה-היסטוריות, אך העיצוב המונפש כה שובה את הלב והעין עד שהצופה משוכנע שהוא חוזה במהתלה מקורית ורעננה.

הנה כי כן, ממש כמו בסרטיו של קפרה, גם בעבודתו החדשה של גאון האנימציה, ג'ון לאסטר ("צעצוע של סיפור" המופלא), אנו נידונים לעלילה שבה החיים המודרניים, המהירים והקוסמים באפשרויות שיש להם להציע לדמויות השונות, משחיתים כל חלקה טובה באמריקה הישנה והבתולית. אל דאגה, בסופם של מחזות המוסר הללו תיעשה הבחירה הנכונה והגיבורים, ובהשלכה גם הצופים, יאמצו את ערכיה של אותה עיירה ישנה ומאובקת.

אח, הימים של כביש 66

גיבור הסרט הוא ספידי (לייטנינג, במקור) מקווין (אוון ווילסון בתפקיד מאנפף מתמיד), מכונית מירוץ טירונית ושחצנית שמתעתדת לקטוף את "גביע הבוכנה" היוקרתי ובכך להקדים שני מתחרים ותיקים יותר. אלא שבדרכה למירוץ היוקרתי, המכונית האדומה נפלטת מן המשאית שנושאת אותה ומוצאת עצמה באמצע שום מקום. ליתר דיוק, בעיירה הצחיחה רדיאטור ספרינגס. וכמי שוודאי צפה בסרט אימה אחד בחייו הכולל ביקור בקהילה נידחת באיזוריה השוממים של ארה''ב (תרצו, "טבח המנסרים מטקסס"), גם מקווין יודע שמוטב לו להחיש את גלגליו לפני שיהיה מאוחר מדי. למרבה הצער, ניסיון הבריחה הנועז גורם להרס הכביש המוביל אל העיירה והשופט המקומי, דוק הדסון (פול ניומן מעורר הגעגועים), מטיל על ספידי את בנייתו המחודשת, דבר שעלול למנוע ממנו את ההשתפות בתחרות המיוחלת.

ובסרטי העיירה הקטנה כמו בסרטי העיירה הקטנה, המכונית המלוקקת שבילתה את עיקר זמנה במאמצים להימלט לעבר תהילת עולם, תתאהב בהדרגה במקום ובמכוניותיו הססגוניות, תשנה את דרכיה ותלמד שהחיים במסלול המהיר אמנם עשויים להוביל אותך להישגים מיידיים אך מאידך הנסיעה עליהם גורמת לך לאבד רבים מן הרגעים האנושיים, מלשון מכוניות מואנשות, הקטנים והחמימים.

זאת ועוד: ניתן להניח שאם לאסטר היה בוחר לעשות עיבוד בשר ודם ל"מכוניות", אפילו בכיכובם של אותם שחקנים אהודים, יצירתו לא היתה מבלה שבועיים רצופים בראש טבלת הסרטים הרווחיים בארה''ב. ככלות הכל, כשאנחנו צופים בעבודות מונפשות משהו במגננות שלנו מוסר, ובצדק. אנו נכונים לקבל תכנים, ערכים ורעיונות שעשויים היו לעייף אותנו ואף להרגיש פדגוגיים בעשייה אחרת.

"מכוניות" מטיף נגד הקידמה ובעד החזרה לשנות החמישים, ימים שבהם כביש 66 היה עדיין ל"רחוב הראשי של ארה''ב", זמנים שבהם הנסיעה על האספלט הלוהט כללה מגע מיידי עם הטבע הפראי והזולת. וכיאה ליצירה שנזכרת בערגה בימיו הגדולים של כביש 66, "מכוניות" הוא יותר מכל עיסוק אובססיבי במיתולוגיה האמריקנית – ודי לשים לב לשמות מקווין והדסון - שמסופקני אם הזאטוטים יפיקו ממנו את אותה הנאה שעשוי לחוש סבא טקסני שאוהב טבק בפופקורן שלו.

זה המקום לציין כי החזרה למסורת של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי תובעת מהלך מבורך בעשייה הקיצית של הוליווד: סרט אנימציה כל-כך איטי לא נראה כבר זמן רב על המסכים. כנהוג אצל פיקסאר, כמות הציטטות הלקוחות מסרטים אחרים כמעט ואיננה מורגשת וגם הניסיונות להצחיק בכל מחיר אינם עוד. למעשה, עד כמה שזה יישמע מוזר, מבין סרטי הקיץ שהגיעו עד עתה, זוהי אחת היצירות בעלות העלילה המעובה ביותר - גם אם אין בה גרגיר של חדשנות (מלבד חיפושיות שהן באמת חיפושיות) - לפחות בכל הקשור לפיתוח דמויות. וזה אומר הרבה יותר על הוליווד מאשר על "מכוניות" החמוד. וורום. וורום.

1.יש לא מעט מן הצביעות בשידוך הזה שבין עלילה ובה עיירה קטנה ונשכחת שנפגעה בעקבות הקידמה ובין יצירה מבית דיסני-פיקסאר. שכן בסופו של יום, האם בריאתה של הטכנולוגיה הדיגיטלית לא הביאה להכחדתה של זו המסורתית ולפיטורים המוניים של אנימטורים כשרוניים ברחבי הגלובוס? נו טוב, אולי יום אחד יעשו גם עליהם סרט מצוייר.

2.הישארו לכתוביות. כמצופה מפיקסאר, כמה מן הבדיחות וההפתעות היותר מענגות נמצאות דווקא ברצף הזה, ולסבלניים במיוחד יש עוד קטע קצרצר בסופן.