החודש האחרון הפך את ביתנו-הוא-מבצרנו לבית חולים "ברזילי". חוליים, תחלואים, תסמונות ותסמינים, מכאובות וכאבים, נושנים וחדשים, כולם עולים ובאים ונותנים אותותיהם ביושבי הבית. הילדודס, פראי אדם ברמות שונות, מגדלים פצע וחבורה ומכה טרייה בשטחים הפתוחים של ידיהם ורגליהם. שיזוף מתקדם וחשיפה מוגזמת לשמש, טעות אנוש שלנו כשיצאנו לפוש עימם בבריכה, הפילו חלק מהם למשכב עם סחרחורות, בחילות ועייפות בלתי מצויה.
לאחרונה פשתה בהם מחלת ילדים חדשה: רַבֶבֶת. הם רבים על כל מה שזז. זו רוצה מחשב, כולם רוצים גם. זו פינתה מחשב, איש אינו רוצה בו. המטרה היא לריב וכמה שיותר ועל כל מה שאפשר. אם אי-אפשר ואין על מה הם מגייסים לאלתר את כושר ההמצאה הבלתי נדלה שלהם וממציאים סיבות. הממצאים מגלים שכושר ההמצאה שלהם אינו חולה כלל. נהפוך הוא - הוא בשיאו.
מחלה נוספת בתהליכי התפתחות היא בַּשֶלֶת. אולי בהשפעת הגדולים העמלים על הנחתות קולינריות ותענוגות אפויים, אולי מתוך רצון לשמר את הנורמליות שאחד מביטויה המובהקים הוא ריח-של-אוכל-של-בית ואולי כי נשבר להם ממשחקי הקופסה, הם קודחים הררי קציצות בוץ, רוקחים תבשילי חול ומתלבטים איך להוציא לחם מן הארץ.
מחלה נוספת, מרתקת לא פחות, היא הלַחֶמֶת. איך אפשר להסביר את העובדה שילדים שברחו מאימי המלחמה נרגעים להפליא בצפייה בסדרות-לוחמניות-מצוירות-תוצרת-יפן?! כנראה שמלחמות דמה מרפאות צלקות של מלחמות אמיתיות.
עד כאן מִינִי מחלות. המנה העיקרית מסתמנת בגזרת הגדולים. מבוגרים הם תמיד מסובכים יותר מהילדים החמודים שהם היו. על כן, במקביל מתפתח פה שפע מבעית של תופעות הדורשות התערבות טיפולית.
שַלֶטֶת. תאוות שליטה בלתי מרוסנת מהולה בחיבה יתרה לשָלט. המהדרין מחביאים את השלט בגמר השימוש כדי שהשליטה המלאה על השידורים תישאר בידיהם והם יוכלו לשלטט כאוות נפשם.
השמנה עקבית. ארוחות החג, פרי תסכול מתקדם הנפלט לתוך סירים ומחבתות, עושה שמות בגופים שתוחזקו בהצלחה עד כה. וגם הרזיה פראית. מי שהמגדנות לא מצליחות לטשטש את תחושות החרדה והאבל שלהם, משילים קילוגרמים בקצב אש. התוצאה ההגיונית של שתי המחלות הנ"ל היא קנאה מבעבעת. המשמינים מוריקים מקנאה בראותם את הגזרות המשביחות של נטולי התיאבון. המרזים מביטים בערגה בתיאבון הבריא של המשמינים ולא מבינים לאן שלהם הלך. הם קוראים לו בחזרה והוא לא בא.
פצעי לחץ. מי שאימת המלחמה מכווצת אותו ומביאה אותו לתת-תפקוד צובר אותם בהמונים על השטח התפוח האחורי שלו.
צַעֶקֶת. ההיסטריה הזוחלת פועלת על מיתרי הקול שמפיקים בכל שבוע קולות צורמים יותר. הטונים מתגבהים, הדציבלים מצטבלים והסביבה האנושית הופכת כואבת יותר לאוזן. אנחנו צועקים יותר על הצעירים, פשוט כי עליהם יותר קל. מה שאנחנו באמת רוצים לעשות זה לצעוק אחד על השני ולהיפרד כידידים.
רַדֶדֶת. מחלה זו נגרמת כתוצאה מחוסר מעש מתמשך ומהתמקדות בצרכים בסיסיים. אנשים שלא עובדים קרוב לחודש, מתקשים לקרוא משהו שהוא מעבר למגזיני. גם רכישת השכלה אינה בראש סדר העדיפויות בעתות שכאלה. אי לכך מקבלות השיחות אופי ריקני משהו, על אף הניתוחים הצבאיים המעמיקים, והשיממון המנטאלי פושה בכל.
אסטמה. קוצר נשימה הנגרם מהימצאות ממושכת בחברת אנשים שפעם אתה זוכר שאהבת. פתאום אתה לא כל-כך בטוח.
בשל מצב החירום הלאומי שהוכרז, ברור לכל כי גם תרופות קיימות לַמחלות העולות כפורחות לא יסובסדו על-ידי השלטונות. אי לכך אנחנו מסתפקים ברפואה טבעית. יוצאים קצת החוצה, נפוצים לכל עבר, נושמים עמוק ומתפללים שכשנחזור הביתה נהיה אחרי. המלחמה.