דברים שרואים מגובה מטר ועשרים
בעוד תשעה עשר יום (אני סופר) אלך לכיתה א'. כולם אומרים שזה סימן שאני גדול, אבל אני בכלל לא חושב כמו הגדולים. המחשבות שלהם מתחשבות לגמרי אחרת מאלה שלי, ובדיבורים שלהם אין שום כיף. אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות.
למשל: אימא כל הזמן אומרת שהיא צריכה להתאוורר וחייבת אוורור ועוד כל מיני מילים על אוויר ונשימות וחמצנים. מאחר ויש אצלנו המון אוויר שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והיא אמרה שבגלל שיש כל-כך הרבה אנשים בבית קצת קשה לה לנשום.
אני דווקא מרגיש מאוד מאוּוְרר עם הבני דודים שלי. מאז שהם באו אני מתאוורר איתם כל הזמן. הלכנו ליער כבר פעמיים (מאוד אוורירי שם), היינו כמה פעמים בבריכה (מעליה וגם בתוכה יש מלא אוויר), אנחנו הולכים כל יום למגרש הכדורסל (הנשימות שם יותר קצרות מִבְּרגיל) וכשאני חושב על זה, מזמן לא הייתה לי התאווררות כזאת.
למשל: הגדולים מתווכחים בלי הפסקה. במשך היום, בזמן הארוחות (לא אמרנו שאין משיחין?!), לפני המקלחת, בלילה לפני השינה, במרפסת ובסלון, במטבח ובחדרים. מילא שהם צועקים תוך כדי, הם גם אומרים כל הזמן אותו דבר, כלומר כל-אחד אומר אותם הדברים כל יום, כל היום.
אני דווקא לא אוהב להתווכח, בפרט אחרי שבשש השנים האחרונות (מיום שנולדתי) לימדו אותי שלא כדאי כל-כך. בטח לא בצעקות. לימדו אותי שבוויכוחים גם כדאי להקשיב למה שיש לשני לומר, ואת זה אפשר הרי לעשות בלי ויכוח. אנחנו, בני הדודים ואני, משחקים כל-כך יפה, בלי להתווכח (נו, טוב, אבל רק קצת) ולא צועקים כמו פראי אדם. כשאנחנו ממש מתרגזים אחד על השני אנחנו רבים כמו שצריך ומיד עושים שולם ושוכחים מההרבצות.
לגבי ויכוחים, שמתי לב שיש שני סוגים של גדולים. אלה שמתווכחים על כל דבר, גם על מה שלא צריך, ואלה שפוחדים מזה פחד מוות. אני לא אוהב את אלה ואת אלה. ואם כבר מדברים על ויכוחים, אני חושב שכן חשוב להתווכח, אפילו שלימדו אותי שלא כדאי, בעיקר אם אתה לא מסכים. לא צריך לפחד, רק צריך לדעת איך עושים את זה.
למשל: דודה שלי (היא נחשבת גדולה כי היא אימא) אומרת שזה לא טבעי כל המצב, ושברגע שיהיה שקט הם חוזרים הביתה. הבנתי שטבעי זה רגיל (או כמו שהגדולים אומרים "נורמלי") ושבעצם מה שהיא אומרת זה שלהיות ביחד עם הבני דודים והמשפחה זה לא רגיל ואולי גם לא נורמלי.
אני דווקא רגיל לַבְּנֵי דודים שלי והתרגלתי מאוד לזה שהם כאן ואני אפילו רוצה שהם ילמדו בבית הספר שלי (זה שאלך אליו בעוד תשעה עשר ימים, אני סופר). שמתי לב שלגדולים יש בעיות גדולות בהתרגלויות ואנחנו, הילדים (אני בכוונה לא אומר קטנים כי אנחנו לא) מתרגלים צ'יק צ'אק ולא אומרים כל-כך מהר על דברים שהם לא נורמליים. זה מעליב.
עכשיו אני אגלה לכם סוד שלא גיליתי לאף אחד: אתמול בלילה התפללתי בלב שיפלו עוד רקטות על איפה שהדודים שלי גרים. אל תדאגו, ביקשתי מאלוהים שהם לא ייפגעו (קוראים לזה שטחים פתוחים) ושאף-אחד לא ימות, אבל שיהיו כמה מטחים, העיקר שהבני דודים שלי לא יחזרו הביתה שלהם, למצב הטבעי.
למשל: הגדולים רק מדברים על נזקים ועל מה שהפסדנו, ומקללים את נסראללה ואומרים עליו מילים גסות שלנו, הילדים, הם בכלל לא מרשים לומר. הם אומרים שבגללו כל הבלגן הזה ושהוא אשם במצב (הלא טבעי) והלוואי שימות ועוד דברים כאלה.
אני דווקא לא מקלל אותו. אני חושב שבגללו הרווחנו אחד את השני, זאת אומרת אני והבני דודים שלי. אנחנו אוכלים שלוש פעמים ביום ליד שולחן ארוך ומדמיינים שהסלון הוא חדר אוכל של קיבוץ. אנחנו יוֹשנים בסלון על הרצפה, חמישה בנדיטים (ככה אימא קוראת לנו) על שמיכות פוך, ונרדמים כשכבר מחר. הקמנו חבורה עם סודות וקרשים וכלי נשק ובונקר וסיסמה, והגדולים (הלא נורמליים האלה) לא יכולים להצטרף. כל זה קורה בבית שלי אבל זה כאילו שנסענו למחנה (במלעיל) ולא אכפת לנו בכלל מהמשקפופר הזה, נסראללה.
הבנתם כבר לְמה אני מתכוון?
אז אם זה מה שהגדולים חושבים, אני לא רוצה לגדול. נעים לי ככה. אני אפילו מוכן לוותר בשביל זה על כיתה א'. טוב, בעצם אני לא מוותר, אבל זה רק בגלל הילקוט.
- דורית ברזילי, כותבת. לטור הקודם של דורית לחצו כאן
