"אם תשאלי אותי, חבל להם על הזמן"

None

 

פציינטית יפה, בימים אלה אני נזכרת בך לעתים קרובות. הפציינטית היפה ביותר שראיתי מימיי. מובלת בכיסא גלגלים, משאירה אחריך שובל של השתאות. הדבר שתפס את עיניי המסתכלים יותר מכל היה האור בעינייך, המבט המתריס, הכל יכול. מבט של מנצחים. החולים האחרים שלחו את חצי הקנאה לעבר גבך הגאה, שערך השופע, רושפים בארס "איך היא מעזה? לכאן מגיעים המוכים, הכואבים".

 

לא היית שייכת. בעת הצפייה בצילומי הרנטגן שלך, ספקו הרופאים כפיים בהתפעלות. הכיצד? הייתכן שהפגזות בודדות של קרני הרנטגן יכלו לגידול? התאים הצעירים שלך, תאבי החיים, התרוצצו להגן על אבריך, בתחבולות, בערמה, נעלמים מעיני מכונת הצילום. יצאת לדרכך מחוזקת יותר מקודם, יציבה, מסנוורת ביופייך הצעיר, הים תיכוני, המגרה. קימורי גופך הקטן משדרים בשקט "אני כאן, ופה אני נשארת".

 

כל אשר נגעת בו פרח. גדלת והתפתחת, היית מחוזרת ומקובלת. עטופה בניחוחה החושני של ההצלחה. רבים ביקשו את קרבתך. מצפון, דרום ומערב הרעיפו עלייך מתנות. לא סירבת, אך גם לא ויתרת על עצמאותך. בחן אופייני שמרת על כבודך, זוהרת ומתחדשת כמו סוללת אנרג'ייזר זעירה. היית מפורסמת בכך שהיכן שאת נמצאת לא משעמם אפילו לרגע.

 

עם הזמן עלית במשקל. מותניך רופדו בחגורת שומן, משאירים את שני קצות גופך, הצפוני והדרומי, ברזונם. שלושה חלקים מעט לא שייכים אך למרבה הפליאה מחוברים היטב, מתפקדים. חוסר הסימטריה הזה לא פגע ביופייך. בדומה לפנים יפות שכל-אחד מחלקיו פשוט, לעתים אפילו מכוער, כך גם אצלך. חוסר הפרופורציה הבליט את ייחודך, את החלקים הקסומים שהיו הבסיס לאלפי שנים של ערגה.

 

במשך שנים היית מכורה לחדר הכושר, משקיעה שעות בחיזוק ותחזוקת שרירייך. אך כבדרך אגב, לאט, דיללת את ימי האימונים. בשל ההיסטוריה הרפואית שלך מספר רופאים הזהירו אותך מהסכנות. תחילה באו המתוקים, החיים הטובים, אחר-כך הבגידות הקטנות, מעילה פה ומעילה שם. כולם עשו את זה. החברים הקשוחים, השתקנים של פעם, הוחלפו באלה של העולם המתחדש, הנאור, הפטפטן. נאמנויות חדשות.

 

הרגשת טוב אבל הייתה בעיה. הפרונקלים. מדי פעם הופיע פרונקל חדש, עמיד לטיפולים. פעם על הירך, פעם על השד, תמיד במקומות חבויים. בכל בוקר חיפשת מוקד חדש. בשלב מסוים החלטת שהתעלמות היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התופעה. איך הם מעזים להפריע לשגרת חייך? בגללם תעצרי את המרוץ המתגלגל באוטוסטרדת המצליחנים?

 

מפאת חוסר הזמן, חוסר הרצון, סולם עדיפויות שגוי, טחו עיניך מראות שהחיידק הלא מטופל שיפעל מערכת חיסון חולה. פיתחת מחלה אוטואימונית. התאים הנאמנים, הלוחמניים שלך, הפכו את חציהם לכיוון עמיתיהם, חבריהם לפלוגות. כשקרסו מערכות גופך הבנת שאין מנוס מטיפול.

 

לכל התרופות היו תופעות לוואי המחלישות את המערכת החיסונית. רק כך ניתן היה להתגבר על המחלה. התחלת את הטיפולים והמערכות החיוניות החלו לתפקד מחדש, אך החולשה הכללית איימה להביס אותך. בתקופה הזאת, במהלך הבדיקות התכופות, התגלה הסרטן מחדש. במספר מוקדים. תאים זעירים, נעלמים מעין וממכשור, חיכו בסבלנות להופעת סימני חולשה, וכשהגיע הרגע, יצאו למתקפה.

 

כל הרופאים הנחשבים גויסו להגנתך, זוכרים לך חסד נעורים. פנית לרפואה האלטרנטיבית, לרפואה הסינית, ההודית, לטיפול בדיקור, היפנוזה ולחכמת הקדמונים. לבי נכמר כשראיתיך, מבטך המפורסם מעורפל ומבולבל. רק עמידתך הגאה וראשך הזקוף רמזו על-כך שהמערכה עוד לא הוכרעה.

 

בתוקף ידיעותיך המפליגות, החדשות ברפואה, הפעלת את תורת הדמיון המודרך. מדי בוקר עם ההשכמה, ומדי ערב בלכתך לישון, פנית לתאים שהשתגעו, שישמעו לך. פנית לגרעין הקשה, האמין, כמו כיפה סרוגה, לא גמישה, אך גם לא נקרעת. חזרת ושיננת "זה הזמן להתלכד. להדק את השורות. להתאחד. כוח אחד. להתלכד. להתאחד. כוח אחד. להתלכד. להתאחד. כוח אחד...".

 

כשהגיע תור הבדיקות החוזרות, הרופאים לא האמינו למראה עיניהם. את ידעת את האמת. התעוזה, הגבורה, החכמה וכוח האהבה הצליחו לגבור על הזרועות המפותלות, המורעלות, של גרורות הסרטן. כשהבטתי לתוך עינייך האש שוב שכנה בהן, ניזונה מאלפי נשמות לוחשות "בגלל הבנים, בגללנו, למענכם, למעננו...".

 

אני רואה אותך שוב מתקרבת מרחוק, אוזרת כוחות למלחמה החדשה שלך. אם תשאלי אותי, חבל להם על הזמן.

 

• ד"ר אורה ביטרמן, רופאה, מתגוררת בנהריה. לטור הקודם של אורה לחצו כאן