"השעון הביולוגי מתאפס למציאות חדשה"

הידד, הדואר בא היום! חבילות גדולות, בנות חודש, נישאות על אופניו של הדוור המוכר. השחר הפציע בדממה מוזרה. ללא בומים, ללא אזעקות, אפילו הציפורים והכלבים נדמו. השעון הביולוגי מתאפס למציאות חדשה.

אפשר לישון עוד קצת בשקט.

בעיתון הלחימה נמשכת. רשימה של הרוגי האתמול. 20 זוגות מהצפון מתחתנים במרכז. חיזבאללה הסכים לפריסת צבא לבנון באזור הדרום. א.ב. יהושוע: "חיזבאללה עוד שנה ישכח...".

צילצול מהוסס בדלת. טפטוף של מטופלים בודדים. החניה עדיין פנויה. נהריה במתכונת שבת. תוכניות למחר? מה למדנו? ננעל את המקלטים והממ"דים. נדחס, נאכסן בתחתית התודעה את זכרונות הימים האלה, ליד מסיכות מלחמת המפרץ. אוקיינוס של מילים, "בלוגים", תמונות מביכות.

יום חדש. חולדות המקלטים, קשי יום ועורף מצפון ודרום, מתרחקים עוד מעכברי העיר, העסוקים יותר מתמיד. עומק הכיס ורוחב הלב בונים רשת תמיכה לקריסת המערכות הממשלתית. משום מה, החולדות האלה לעולם לא מרוצות.

הגשר הצר בין העולמות האלה, שרוחבו החדש, מחיר הטלאים בצידיו, מסכן את יציבותם של העמודים המתנדנדים ממילא שעליהם הוא נשען, צבוע בכחול-לבן ומוכתם בדם.

כבר צהריים. שוב אזעקה. הסיפור בכל זאת לא נגמר. השקיעה באופק.

• ד"ר אורה ביטרמן, רופאה, מתגוררת בנהריה. לטור הקודם של אורה לחצו כאן