הוא אמר לי כן! ומה הלאה?

מסע אל הלא נודע, של זוג גברים שעתיד להינשא. הנה אני, הציני, שכבר כמעט התייאש מאהבה ומזוגיות, מרגיש את ההרגשה המופלאה של סיפוק, אושר ואהבה, כלפי המעמד אליו הגעתי עם בחיר ליבי. ידענו שזו תחילתה של דרך נפלאה וארוכה, שלפחות בתחילתה ניאלץ לפסוע לבד

אני זוכר את השנייה לפני שהתכשיט ענה להצעת הנישואים כאילו זה היה אתמול. המתח שלי הגיע לשיאו. הנה, אמרתי את זה, הצעתי לו, עשיתי את זה. עכשיו הכדור אצלו. אבל היה עוד משהו שם באווירה, משהו שלא חשבתי עליו קודם. היתה אווירה שלא ציפיתי לה. היו שם כל שאר החברים שלי, היו שם גם האחים שלי. כולם נסבו סביב שולחן היומולדת. כל אלה יצרו משהו אחר. אני זוכר שהרגשתי משהו, שקשה לי לאפיין אותו כאווירת שמחה. לא, זו לא היתה אווירת שמחה. אולי יותר מדויק לומר שחשתי בבלבול בין הסובבים אותנו. אולי זו היתה רק פרשנות שלי. אבל בכל זאת, אף אחד מבין הסובבים אותי לא קפץ משמחה, אף אחד לא התרגש בסוג של התרגשות כזו שחשבתי שתהיה.

 

האמת היא שהייתי כל כולי דרוך לקראת תשובתו של התכשיט, ובאותו הרגע ממש לא חשתי בעוצמתה של התחושה האחרת, זו של הסובבים אותנו. כשראיתי מאוחר יותר את קלטת הווידאו של הצעת הנישואים, הבנתי. מיד לאחריה שררה דממה. אני זוכר את אחותי המומה. לדעתי, מה שחלף במוחה באותו רגע, זה לא אני והוא, אלא - משפחתי, זו שאינה מקבלת את נטייתי המינית, ועל אחת כמה וכמה לא תקבל זוג גברים נשוי.

 

נראה לי שגם שאר הסובבים אותי, על אף שכולם נמנים עם הטובים שבחבריי, ותומכים בי ובזוגיות שלי ללא עוררין, חוו בפעם הראשונה מין הצעה שכזו. אני לא יודע מה עבר להם בראש באותו הזמן. אני רק יודע שבכל זאת כנראה שאי אפשר להתחמק מהמציאות, ומה שהחלטתי לעשות אינו אירוע רגיל, שיכול לעבור על פני כל אחד ואחד מאיתנו מבלי להיכנס למחשבות כאלה ואחרות, חלקן טובות, חלקן אולי פחות. בין כולם, גם אני. בסופו של דבר, זה היה הרגע שלנו, שלי ושלו. הנה אני, על ברכיי, שואל את התכשיט שלי:

 

"התתחתן איתי?"

 

הוא אמר לי כן! מבחינתנו נסגר פרק ומתחיל אחד חדש. מסע לעבר הלא ידוע, כזוג גברים שעתיד להינשא. לא היה שמח ממני. הנה אני, הציני, זה שכבר כמעט התייאש מאהבה ומזוגיות, מרגיש כל כולי את ההרגשה המופלאה המהולה בסיפוק, אושר ואהבה, על המעמד שאליו הגעתי עם בחיר ליבי. שנינו ידענו שמדובר בתחילתה של דרך נפלאה וארוכה, שלפחות בתחילתה ניאלץ לפסוע לבד. גם לאחר ההצעה והתשובה החיובית, ניסינו להבין אם אנחנו בכל זאת עושים את הדבר הנכון. הרי זה נכון לנו, אבל התחושה שהשאירה בי אותה אווירה במסעדה לא נתנה לי מנוח. הייתי עטוף בטובים שבין חבריי, באותו חלק של משפחתי שמקבל אותי כפי שאני. כביכול, הייתי ספון בסביבה אוהבת ומחבקת. ובכל זאת - אותה תחושה של חריגות, אולי חריגות בלתי רצויה. אותה תחושה הצליחה לחלחל גם דרך אותה חומה בצורה של אוהביי.

 

אז אולי בכל זאת אנחנו צועדים צעד מרחיק לכת, שעדיף שנתפשר ונישאר בלעדיו. נתפשר למען החברה, למען הסובבים אותנו, שיהיה להם קל יותר לתמוך בנו, כל עוד הם אינם נדרשים לקבל ולעיתים להגן על צעדינו, צעד שאחרים יכולים לפרשו כפלישה למוסד דתי, או אולי סתם כניכוס מוסד שאינו חלק מעולמנו החד מיני, ויש שירחיקו לכת ויאמרו שאסור שיהיה חלק מחיינו לעולם. המוזר הוא שחלק מאותם אנשים, שמתנגדים בתוקף למי שאני ולדרך שבה אני רוצה לחיות את חיי, הם בני משפחתי. למרות התנגדותם העזה למימוש נטייתי המינית, הגענו עד כה לסוג של סטטוס קוו, שבו הם לא מתעניינים ואני לא משתף. מצב זה בלתי אפשרי בפני עצמו, אך אולי אפשר לראות בו הרע במיעוטו. עכשיו, כאשר רשמית החלטנו להתחתן, נראה שהסטטוס קוו עתיד להשתנות.

 

 

• באדיבות אתר חוצפה - הכוח לשנות