מה, אני אהיה קיטשי ואביא לו ורדים?
להציע הצעה מגניבה בשידור חי בטלוויזיה, אולי בזמן צניחה חופשית מרכס הכרמל, או בצלילה אקזוטית בים המלח, זה לא אני. גם לא לשכור שלט "התינשא לי?" גדול על האיילון. אבל בכל זאת אני רוצה משהו מיוחד
בסוף החלטתי, אני אציע לו נישואים מול כל החברים. כך אני אזכה בדרמה, שנורא בא לי שתהיה. חוץ מזה, נראה לי הכי מתאים מול כולם, זו הכרזה כזו רשמית. אוקיי, אוקיי, אני אוסיף גם קצת קיטש. נו יאללה, שיהיו גם פרחים, ואם כבר קיטש, אז עד הסוף, זר של ורדים אדומים. אחרי הכל, מציעים פעם אחת (או לפחות ככה מבטיחים לנו הסרטים בהוליווד).
מבט מהצד, החבר הכי טוב:
שישי בבוקר? אתה בטח טועה! מי לעזאזל מציע נישואים ביום שישי בבוקר? אבל בסדר, אני לא אתלונן. אני אקום בבוקר (מ-ו-ק-ד-ם) ואגיע. האמת היא, שהייתי מתעורר באמצע הלילה כדי לראות את זה - הוא סופסוף מציע לתכשיט נישואים! כבר כמה שבועות שהוא מתלבט. הוא יכול להכחיש כמה שירצה, או לנסות להיראות קר רוח, אבל אני יודע - הוא מתרגש. מה מתרגש? הרגליים רועדות לו בטירוף. הוא אוהב את התכשיט שלו, ושניהם מרגישים שהגיע הזמן. הוא חושב על המשפחה שלו, שלא תהיה בהרכב מלא שם ולא תחזיק לו את היד. זה כואב לו. אני רואה. כל החברים מנסים לעטוף כמה שיותר. להיות משפחה. אני ריאלי מספיק כדי לדעת שזה לא אותו הדבר. הוא רוצה שאעזור לו בכל הסיפור של ההצעה, ואני מאושר. הם הזוג הראשון בסביבה שלי שמתחתן, וזה נראה לי הכי טבעי בעולם. רבאק, כמה זוגות חד מיניים מתחתנים יש בסביבה? ועוד זוג כזה.
שישי, ארוחת בוקר, התכשיט, אני וכל החברים הקרובים שלי חוגגים לי יום הולדת. הארוחה מסתיימת, אני וחבר שלי "צריכים" ללכת לשירותים ורצים בטירוף בין חנויות הפרחים באזור כדי למצוא זר. זר ורדים אדומים. מצאנו! חוזרים, אני נותן למלצרית את הזר וחוזר כאילו כלום.
"כמה זמן השתנת?" שואל אותי התכשיט.
"פשוט היה תור", אני מתרץ, אבל איכשהו הוא מאמין לי.
עוברות כמה דקות, המלצרית נכנסת עם הזר, דממה של "מה היא רוצה?" ואני, נורא מתרגש, לוקח את הזר, יורד על ברכי, ומציע.....
מבט מהצד, החבר הכי טוב:
'עכשיו!' הוא אומר לי, ואנחנו רצים בין חנויות פרחים. הוא רוצה ורדים אדומים. לא ורודים ולא משהו אחר. הוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שזה ייעשה. אחרי נצח של חנויות, מצאנו (הלו! אולי תדאגו כבר לסטוק קטן של פאקינג ורדים אדומים? אנשים רוצים להתחתן פה!). אנחנו ממהרים חזרה, כולם מסתכלים עלינו בסוג של תדהמה. אחר כך הבנתי שהוא אמר שאנחנו הולכים לשירותים. תגידו מה שתגידו, חצי שעה בשירותים זה סוג של שיא.
הוא מבקש שקט ומתחיל לנאום. צריך להכיר אותו כדי לדעת שברגע שהוא עושה את זה צריך לכוון שעונים - זה ייקח קצת זמן. אבל הפעם הוא מסיים מהר. המלצרית מגישה לו את זר הפרחים והוא כורע על ברכיו. אני לא יודע למה, אבל פתאום חשבתי מה יקרה אם התשובה תהיה 'לא'. היי, אל תסתכלו עליי ככה. זה יכול לקרות. אולי זה עוד לא הזמן. מוזר, אני מסתכל עליו, ורואה מעבר להתרגשות, שגם הוא מפחד מאותו הדבר בדיוק.
רגע! מה אני אעשה אם בסוף, אחרי כל המאמצים שלי, הוא יסרב, או יגמגם, או יגיד כל דבר אחר שלא נשמע כמו "כן"?
מבט מהצד, החבר הכי טוב:
התכשיט שותק. אני רואה שהחבר שלי, החבר הכי טוב שלי, מחוויר.
- בפעם הבאה: הבדידות הזו
באדיבות חוצפה - הכוח לשנות
לפנייה לכתב/ת 
