"פחחח יא מכוערת, יש אלף כמוך"

אילו זו היתה הפעם הראשונה שאני שומעת התבטאות כזאת, מצד מישהו שרק לפני שנייה התעניין אם זה כאב כשנפלתי מגן עדן, הייתי אומרת לעצמי, אז פגשתי טמבל. הרבה טמבלים מטיילים ברחובות, אוכלים ארטיק, שותים אייסקפה, כאילו כלום. אבל זה קורה כל הזמן. מה נסגר?

לפני כשלושה שבועות התחיל איתי איזה מישהו, שדווקא התעניין מאוד לדעת מה מעשיי ביום שלמחרת, אבל לא שמעתי ממנו מאז. עד לפני שבוע, זאת אומרת. כשעניתי לטלפון, הוא היה קצת פלוץ. הוא לא רצה להגיד לי מי ומה. ביקשתי שלפחות יגיד מו, אבל הוא התעקש לשחק איתי 21 שאלות, למרות שזה בכלל לא משחק שמשחקים פה בארץ. "נחשי, נו. נחשי מי אני". שיחקתי עד שני ניחושים. כשבאתי לחשוב על הניחוש השלישי, פתאום נפלה עליי היונה - אהה! אמרתי לעצמי, זה אתה, גלל גמלים מעופש! מובן שלא במילים אלה ממש. מכיוון שלא נראה לי, משום מה, שיש לבחור קצה של סנטימנט אליי, החלטתי לעשות לו קצת "דווקא" לאגו. ליונה, אגב, שלום.

 

"לא, לא זוכרת. מצטערת, אין לי שמץ של מושג..." הוא התגלה כפלרטטן ויהיר לא קטן, מה שהצליח לנגן לי על העורק השמאלי אפילו עוד קצת. בסוף הוא נשבר, האספן. "נו, את לא זוכרת? התחלתי איתך בכך וכך, אמרתי לך ככה וככה... את לא זוכרת אותי בכלל?"

 

מבעד לשפופרת יכולתי להריח את נפיחת בלון האגו. הרגשתי שהוא אפילו קצת נעלב, אז הפסקתי, מופתעת כמגלה את יום האתמול, "יו, נכון! וואלה, אני זוכרת! אז מה המצב?" הוא נרגע, אבל הפסיק לחשוב שהוא מרכז היקום.

 

אני בכלל יוצאת עם מישהו. כבר שבועיים וחצי, מקסים נורא. אבל נתתי להוא עוד רגע של שיחת נימוסין לפני שאגיד לו שבכל מקרה, ולהתראות. דיברנו עוד דקה-שתיים, הייתי מאוד חביבה וחייכנית, אבל מאופקת. כמו אחת שלא רוצה לנשק את הצפרדע ששמו מולה, אבל לא רוצה לפגוע ברגשות הצפרדע, הרי גם היא בנאדם. אז היא אומרת בנימוס: "לא, אבל תודה!". עד שהצפרדע אמר שהשיחה נשמעת קצת מוזרה. רציתי לומר לו שהיא בכלל לא צפרדע, אלא קרפדה, אבל במקום זה יצא בסוף שאמרתי את האמת.

 

הוא חבש את כובע הציידים והכניס כדור לקנה

בהתחלה הסברתי לו בנימה מאוד ידידותית למשתמש - תראה, השיחה קצת מוזרה כי אני לא משתפת פעולה. הוא צחק ושאל למה אני לא משתפת פעולה. אמרתי שאני יוצאת עם מישהו. במקום להיות בנאדם נורמלי, לומר אוקיי, היה נעים ונתראה בשמחות, הוא חבש את כובע הציידים והכניס כדור לקנה.

 

"אז אני יכול להתקשר אלייך עוד שבוע ככה? לראות מה המצב?" ניפח את החזה.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. "לא, מצטערת".

 

משום מה הוא המשיך להתעקש, ניסה את "מה, יוצאים שבוע זה כלום", והעורק השמאלי אותת לי שאם השיחה לא תסתיים בקרוב, הוא הולך לפקוע ולהשפריץ לי על כל השטיח. החלטתי לשמור על הבית שלי נקי, ובכלל, מישהו צריך להגיד לבחור משהו על ההתנהגות הזאת שלו, זה לא עסק ככה.

 

"אוקיי. רוצה לשמוע את האמת?"

"תמיד", שיחצן לי מעבר לקו.

"תראה, גם אם לא הייתי יוצאת עם אף אחד כרגע, לא הייתי יוצאת איתך".

"מה זאת אומרת?" אמר בהשתוממות.

"זאת אומרת שאם אתה מתחיל עם מישהי ומתקשר אחרי שבועיים, אתה צריך לקחת בחשבון שיש מצב שהיא לא תרצה אותך. יומיים פלוס מינוס אפשר להבין, אולי אתה לא רוצה להיראות נלהב מדי, אבל שבועיים? ובלי שסבתא שלך שברה את הירך וגם היה המון לחץ בעבודה? נו, בחייך".

"אבל" ו"אבל", ובסוף נותקה השיחה באי נעימות מנומסת.

 

שכחתי מזה. היום קיבלתי הודעת טקסט.

"יש מצב לדיבור?"

לא זיהיתי את המספר.

"סורי... מי זה?" הקלדתי במכשיר הקטן ששולט על חיי.

"מותק! כבר עברנו את זה, get real".

 

הא? מי זה מעופף לו שם למעלה? אני לא מכירה את מטוס הנייר הזה, אבל יש לי תחושה מוזרה שכזו, תחושה שמקבלים מיד אחרי מפגש עם פלצן (סימנים מוקדמים: גלגול עיניים בלתי רצוני, חיוך מזויף, רצון בלתי נשלט ללכת למקום אחר) - שהוא לא מאלה שזכו למבטי ההערצה העגלתיים שלי.

 

הקשיתי עם "מי זה" שוב. קיבלתי תשובה מתחכמת עם הצעה קוסמת ורמיזה מחוכמת למקום בו הכרנו. אאוריקה! גלל גמלים מעופש! זה אתה שוב? אבל למה, למה?

 

שוב פניתי לקופסה המלבנית הזו, שתפקידה הבלתי מוצהר לקצר את חיי, והקלדתי: "תראה, אני יוצאת עם מישהו, כבר אמרתי לך... זה חוסר כבוד כלפיו וכלפיי".

 

פ"ד אף אחד עדיין לא קרא לי

הוא כתב עוד כמה סמסים בנוסח לא-אכפת-לי אני-גבר-גבר, ובסוף - לילה טוב פ"ד. כן, פ"ד. אם מישהו יודע קיצור של מה זה, אשמח אם יאיר את עיניי כי בחיי, פ"ד אף אחד עדיין לא קרא לי. אני אפילו לא יודעת אם זו מחמאה או בדיחה על חשבוני. פרפר דואב? פרח דביק? פיזית דוחה? פיברגלאס דרדרי? שאלתי מה זה פ"ד, אבל לא, הוא לא יכול להחזיר הודעה קצרה לפוסטמה דפוקה. איכס, פרה דולפת.

 

ועדיין לא הבנתי, מה, לעזאזל, הוא חשב לעצמו? אילו זו היתה הפעם הראשונה שאני שומעת על מקרה שכזה, הייתי מבליגה ואומרת לעצמי ניחא, פגשתי בטמבל. הרבה טמבלים מטיילים להם ברחובות, אוכלים ארטיק, שותים אייסקפה, כאילו כלום. סביר היה להניח שמתישהו אני אתקל באחד, שניים, עשרה. אבל מכיוון שגם לחברות שלי קורים מקרים קצת דומים, אני תוהה - האם השנים השמנות עיכלו את הכבוד הבסיסי, ועתה הוא מתיז עלינו, המוטציה, כילד שובב עם אקדח מים מלא מיץ קיבה סרחוני? (לפעמים יש לי תהיות שעד שאני מגיעה לסופן, אני כבר לא זוכרת מה רציתי בכלל. אבל לא זה המקרה, כי הפעם אני זוכרת, חשבתי על זה קצת יותר מעשר דקות).

 

פעם היתה תרבות בין אישית, היה כבוד הדדי, נימוס. אוף, נימוס, לאן הלכת? פעם, מי שצעק "יא מכוערת מי רצה אותך בכלל פחח" למישהי שלפני שנייה התעניין במיחושיה עקב נפילתה מגן העדן היה נזרק לאיזה צינוק. מצד שני, פעם לא הייתי יכולה להראות למישהו את נפלאות אמתי אם במקרה הוא עשה לי עין עקומה כשבאתי להצביע בקלפי. כי פעם הוא זמן עתיק, ולא היו נותנים לי להצביע. איך אראה מישהו עם עין עקומה בקלפי כשאני בכלל בבית, עושה כביסה, מכינה אוכל, מקלחת את כל הילדים, מסדרת את הבית וממתינה למלא את חובותיי אצל בעלי. הרי זה פיזית בלתי אפשרי. כשחושבים על זה, לא רוצה בכלל פעם. עכשיו הרבה יותר טוב, מה חשבתי לעצמי.

 

חשבתי לעצמי שאני בכל זאת קצת שוביניסטית, מסתכנת בזריקת עגבניות. מובן שאני חבה את חיי הנוחות שלי ללביאות הפמיניסטיות שנלחמו על זכותן להצביע, לעבוד, לנשום. אבל למרות שאני דוגלת בלשלם חצי-חצי את החשבון אלא אם אני יוצאת עם הנין של רוטשילד (מה, כוסאמק, יש לו כסף), ישנם דברים שבהם, יש שיגידו, יש לי חוב בבלוקבאסטר: אני נמסה כשפותחים לי את הדלת, נותנים לי פרח, שרים לי סרנדה מתחת למרפסת, מה אני אעשה. חיזור גורם לי להרגיש נשית, ואני אוהבת להרגיש נשית. אני אפילו מחזרת בחזרה. עיניים מזוגגות וחיוך מטופש זה הדבר הכי כיף בעולם.

 

נו, אמרתי, אני חיה בסרט. עכשיו, יש לי בעיה - נדמה לי שהבחורים שעושים את כל הדברים האלה כמעט ונעלמו. חלקם קראו באינטרנט שכדי להשיג או לשמור על בחורה הם צריכים להיות מניאקים, לא מושגים, שחקנים. חלקם עברו לארץ קרה עם בחורות חמות, וחלקם גורמים לאיזו מישהי אחרת, ברת מזל שכמותה, לדלג במעברי חצייה ולצייץ בדואט שובה לב עם כל ירגזי, כמו הרגע הקסום ההוא ב"שרק", אבל לפני שהציפור התפוצצה. בקיצור, לא רוצה את כל החבילה של פעם, רוצה רק את הדברים הטובים. בלי הפיסטוקים המעצבנים האלה, שלנצח יישארו סגורים. אותם אפשר לפתוח רק עם פטיש, אבל אז נשארים עם שברים, שזה עוד יותר מעצבן.

 

אבל הנה, פירור קטן ומעצבן אחד גרם לי להרגיש כמו אחת מאלף. קצת מטריד אותי שאני לא יודעת אם זו היתה הכוונה שלו. כלומר, אם יצא לו בטבעיות ככה לזלזל בי והוא בכלל חושב שהוא הבחור הכי מקסים שיש, או שמא הוא חשב שעל ידי זה שהוא יגרום לי להרגיש לא מיוחדת בעיניו זה יגרום לי להימשך אליו. כי בתיאוריה זה נשמע טוב, אבל הוא לא הטמיע את השיטה: קודם תעבוד עליי, תהיה חמוד ותגרום לי להרגיש הכי טוב בעולם, הכי מיוחדת מכולן. אחרי שנשביתי בקסמך ורק אז, תרשה לעצמך להיות מניאק שלא אכפת לו. הפוך זה פשוט לא אפקטיבי. בחיי, פקאצות דבות יודעות על מה הן מדברות.

 

האימייל של מיכל