המניאק הזה הוא אני
אני חושב שלכל גבר יש יצר חזק לזיין כמה שיותר נשים. בשביל הסיפורים, אבל בעיקר בשביל סיפוק עצמי. עם זאת, אני מאמין גדול באהבה, ומחפש את האחת והיחידה. הבעיה היא שלא הייתי מזהה אותה גם אם היו צובעים אותה באדום זרחני, מחברים לה רעשנים ודוחפים אותה מול הפנים שלי
קראתי את הרשימה של אחותי, מאי לוין, אחי, לאן אתה רץ?
ואהבתי את הדימוי לגבי הקרוסלה המסתחררת לה כל כך מהר עד שכל הבנות מטשטשות. ובמיוחד - שמרוב מהירות אפחד לרדת.
כן, ילד טוב ירושלמי בעבר. חברה למשך שנים, גרנו יחד, היינו מעין זוג אידיאלי. אבל אז, לאחר כמה שנים, כשהגיע מזלג הדרכים, משהו התחיל לנקר בי מבפנים. משהו, שאני חושב, תוקף את כל הגברים בשלב כלשהו. בנוסף, אני קצת מוזר בהשקפותיי. למשל, אני חושב שההצלחה הגברית האמיתית בעולם לא נמדדת לפי כמות הכסף שעשית, כמה יפה אשתך, או הקריירה המשגשגת שלך, אלא כמה ילדים פיזרת ברחבי העולם. אבל זה סיפור אחר.
לענייננו, אני חושב שבכל גבר קיים יצר ביולוגי, גנטי, ראשוני, ובעיקר מאוד מאוד חזק, לזיין כמה שיותר נשים. לכבוש. גם בשביל הסיפורים, אבל בעיקר בשביל סיפוק עצמי. והמשהו שניקר בי וגרם לי להיפרד מהאקסית הנפלאה היה בדיוק אותו צורך. היצר הזה קיים בכולנו. אתה אומר "אני אוהב אותה, מת עליה, היחידה בעולם". בולשיט. אתה פשוט מדחיק עמוק עמוק את מה שהיצר שלך, אתה, באמת משתוקק לו.
כן, אני משתולל השנה, כובש על ימין ועל שמאל. יש רגעים, שאני נוסע על האופניים ברחוב תל-אביבי, הרוח הנעימה פורעת את שערי, נושם עמוק את האוויר המסריח ומרגיש כמו פאקינג מלך העולם. זו הרגשה טובה, מספקת, שהאגו מנופח החזה משלב ידיים מאחורי העורף, דופק וויסקי וסיגריה, מסתכל בהנאה על העשן המיתמר ופשוט מבסוט מהחיים.
זה נחמד שחברים נשואים או רווקים מסתכלים בקנאה ואומרים לי למצות את החיים עד הלשד, גם בשבילם.
אני עבד ליצר. אבל, המחיר כבד: סבל, עצב, אכזבה וכאב אצל הצד השני.
הבחור המקסים והחתיך שמולך, שאת נפתחת אליו לאט או מהר, מחכה לרגע האמת. כשהרגע מגיע, הוא מסתער על המטרה (כן, הוא כבר לא רואה אותך כאדם), שוקע בתענוגות הבשרים ומשליך אותך אחר כך כמו גל עצמות שנמר משאיר בערבה לאחר ארוחה דשנה.
אני משתדל להדחיק, ללבוש חליפת מגן שתמנע ממני להיחשף. אבל הרגשות הכואבים האלה מחלחלים לתוכי בהדרגה, מציפים אותי במלוא הזוועה.
הייתי אדם טוב. נהייתי רשע עם מצפון ענק. ובדמעות, אני מצפצף עליו.
סבא וסבתא רבא שלי הכירו בגיל שמונה והזדקנו יחד
ויש בעיה נוספת: סבא וסבתא רבא שלי הכירו בגיל שמונה והזדקנו יחד. במשך כל שנות נישואיהם לא היו מסוגלים לישון בנפרד. לא סבלו את המחשבה להעביר יום זה בלי זו. אהבה ללא גבולות, מעבר לכל דימיון ותסריט, שגרמה לסבתא, מתוך בריאות מוחלטת, למות מול עיניהם הנדהמות של הרופאים שבוע אחר מות הסב.
למרות התקופה, אני מאמין באהבה. כל חיי אני חולם על האחת. זו שלמרות הפיתויים הלא נגמרים - אשתוקק אליה ואעריץ אותה כל ימי חיי.
הבעיה היא איך לעזאזל אזהה את האהובה האפשרית במצב הנוכחי? הרי לא הייתי רואה אותה גם אם היו צובעים אותה באדום זרחני, מחברים לה רעשנים ומצילתיים לראש ודוחפים אותה מול הפנים שלי.
כי אני לא נותן צ'אנס. אחרי הסקס, כמו רובוקופ, אני רואה מול העיניים:
Mission completed, move on, gever
הנה התירוץ שלי: אני צריך להוציא את כל זה מהמערכת שלי. אם אזיין עכשיו עשרות בנות כמו איזה שפן של אנרג'ייזר עם אובר-דוז של ויאגרה, אולי היצר הזה ירפה?
אולי, כשאהיה נשוי באושר ואיזו פצצה מהממת תימרח עלי, יהיה לי יותר קל לסרב לה בלב שלם מאשר לבחור שהתחתן לאחר שמלבד אשתו שכב עם האקסית המיתולוגית ועוד איזה שתיים-שלוש נשים?
האמת, זה היה תירוץ טוב, אבל אני לא בטוח. העסק הזה ממכר יותר מכל סיגריה או וודקה. לא סתם מייקל דאגלאס נכנס ויוצא למכון גמילה מסקס בתדירות גבוהה יותר מאשר אני מנקה את הבית (אופס, לא דוגמה טובה). ותדעו לכם, מעשנים לשעבר, גם 50 שנה אחרי שהפסיקו לעשן, למראה שקיעה יפה עם כוס בירה - וואלה, איך מתחשק להם שוב סיגריה.
אז אני לא יודע אם אני מוציא את זה מהמערכת. רק השנים יגידו. ובינתיים, חיי הסוערים ימשיכו, לפחות עוד קצת...
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
