"קדימה! מאמץ אחרון" - על תחרות 'איש הברזל'
3.8 ק"מ שחיה בים הפתוח, 180 ק"מ רכיבה על אופניים וריצת מרתון - דנה צימרמן עודדה, וגם קצת השתתפה, בטריאתלון "איש הברזל" בניו זילנד
"תודיעו לי אם אתם נשארים גם בסוף השבוע, כי בשבת יש כאן תחרות איש ברזל ובטח נהיה מלאים", אמרה פקידת הקבלה באכסנייה בעיר טאופו, ניו זילנד, אחרי שרשמה אותי ואת שאר הנוסעים שירדו מהאוטובוס לחדר אחד בן 6 מיטות. היה לי ברור שאתחפף משם עד אז. מה יש לי לעשות בטאופו בסוף השבוע, אם יש כאן תחרות שכזו? בטח העיר תהיה מפוצצת בגברים גדולים ושעירים שדוחפים כל מיני דברים כבדים.
לא יכולתי לעשות טעות יותר גדולה. לבושתי, בילבלתי בין "תחרות איש ברזל" לבין "תחרות האיש החזק בעולם". רק אחרי שהבחנתי שהעיר מלאה באופן חשוד באנשים רזים, תמירים ושזופים הלבושים בחולצות של תחרויות טריאתלון, הבנתי את הטעות. וכמובן, הם לא היו שעירים.
שניים מהם התאכסנו בחדר סמוך באכסניה בה לנתי. אני וג'יין, אחת משותפי לחדר, התחלנו לשוחח איתם. התברר שהם מדרום אפריקה. האחד, יקו, כבר השתתף בתחרות כזו פעם; לשני, ריאן, זו היתה תחרות ראשונה.
מיד רחשתי להם כבוד. תחרות כזו – 3.8 ק"מ שחייה, שאחריה מגיעים 180 ק"מ רכיבה באופניים ואז ריצת מרתון לקינוח (42.195 ק"מ) – היא אתגר אמיתי לגוף ולנפש, ואני, שבאותה תקופה נהגתי לרוץ להנאתי כ-5 ק"מ ביום ושחיתי 2 ק"מ מדי פעם, הייתי נבוכה כאשר חזרתי מיוזעת מהריצה היומית שלי ופגשתי אותם, ספורטאים מדופלמים שכמותם, בלובי של האכסנייה. "רוצות ללכת לראות את האופניים?", הם שאלו. זה היה יום לפני לתחרות, והציוד שלהם כבר ניצב בשטח ההחלפה הענקי שהוכשר לצורך התחרות. הלכנו. גם הרגשנו קצת רע שהיינו אמורות לפספס את כל העסק; ג'יין ואני תיכננו לצאת לטרק למחרת.
היציאה מהמים, וקדימה לאופניים (צילום: דנה צימרמן)
בחמש בבוקר התעוררנו. התלבשנו, הכנו סנדביצ'ים, ויצאנו החוצה לחכות להסעה לטרק. ברבע לשש הגיע הנהג. "מזג האוויר על ההר נורא. יורד מבול ויש אפס ראות", הוא אמר, מתנצל, ונסע. הבטנו זו בזו וחייכנו; איזה כיף! לא נפספס את התחרות.
רצנו לשפת האגם, והגענו בדיוק בזמן לזינוק. לא ייאמן באיזה קצב הם שוחים. הראשונים כבר עשו את דרכם החוצה אחרי 45 דקות. עמדנו וחיפשנו את שני המתמודדים שלנו. הראשון שיצא מהמים היה יקו. "קדימה", זעקנו לעברו. "מה אתן עושות כאן? אתן לא בטיול?", הוא שאל אותנו. מיהרנו לראות את יקו עולה על האופניים ומפליג לדרכו, אך פיספסנו את ריאן יוצא מהמים. ריאן למד לשחות חתירה לצורך התחרות, והיה מוטרד משלב השחייה. "אני בטח אצא מהמים אחרון, ו-50 סדרנים יובילו אותי לזוג האופניים היחידות שיישארו שם", הוא אמר ערב קודם למירוץ.
משטח ההחלפה, יום לפני התחרות (צילום: דנה צימרמן)
מאחר שקטע הרכיבה כלל שני סיבובים בני 90 ק"מ סביב האזור, ידענו שיש לנו לפחות שעה-שעתיים לשרוף עד שהראשונים יגיעו. ציירנו שלטים, פרשנו אותם על הדשא ועמדנו מאחורי המחסומים, מתכוננות לבוא המתמודדים. מה שאירע אחר כך היה כמה שעות של מחיאות כפיים בלתי פוסקות וקריאות "כל הכבוד", "קדימה", "יופי" וכל וריאציה שהיא. אחר כך שיפרנו עמדות לקראת השלב הסופי – הריצה.
כבר היה אחר הצהריים, והתקשנו למצוא מקום על הכביש הראשי במרכז העיר; כל המדרכה היתה תפוסה במעודדים. בניגוד לשלב האופניים, עכשיו היה הרבה יותר קל להפוך את העידוד לאישי. כל מתמודד התהדר במספר משתתף שעליו גם הוטמע שמו. "קדימה, רוברט! אתה נראה מצוין", קראתי לעבר מישהו שהגיח מולי בכזו מהירות שבטח לא שמע אותי. "יופי, גבריאלה! כל הכבוד!", זעקתי לעבר מתמודדת אחרת. המתחרים השיבו בחיוך מכיר טובה.
ריאן ויקו על קו הסיום - אבל יום לפני (צילום: דנה צימרמן)
ראשון מבין שני המתמודדים המוכרים, חלף על פנינו יקו. הוא נראה קליל ודרש בשלומו של ריאן, שעדיין לא סיים הקפה אחת מתוך שתיים שנותרו להשלמת המרתון ולהפיכתו לאיש ברזל. לבסוף ריאן הגיח. "אני אסיים", הוא אמר, "אבל זה ייקח הרבה זמן". אם אתה רוצה, אני ארוץ איתך קצת, הצעתי. הוא חשב שהתלוצצתי, אבל הייתי רצינית. "תחכי לי פה, אני גומר את הסיבוב ואז נרוץ", אמר.
התחלתי לרוץ איתו. לא לצידו, כי אני לא משתתפת בתחרות; רצתי על הדשא ליד, בצד. כשיכולתי, התקרבתי אליו קצת. כשלא, נשארתי רחוקה. היו שם הרבה מתמודדים אחרים שהיו זקוקים לעידוד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהשעה היתה שש בערב, והם כבר היו אחרי 11 שעות של פעילות.
מסלול הריצה יצא ממרכז העיר אל שכונות המגורים, מתפתל בין רחובות קטנים. לתושבים זה היה יום חג. כולם הוציאו כסאות מתקפלים אל הגינות שמול הבית, ועודדו בקריאות ובמחיאות כפיים את נחיל הרצים. "יופי, ריאן!", עודד ילד קטן, "רוצה בננה? רוצה משקה איזוטוני?", הציע לו.
כשחזרנו, פגשנו את ג'יין ב"עמדת העידוד". ריאן התעקש שתצלם אותנו יחד – למרות שברגע שהפסיק לרוץ, קפץ נחיל של מעודדים וצעק לו "למה אתה עוצר? יש לך עוד פחות משני ק"מ לסיום!". "את השאר אני ארוץ לבד", אמר, ונפרד מאיתנו. אנחנו נשארנו ועודדנו את האחרונים - אלה שעלולים לא לסיים את התחרות, שכן מי שעדיין לא השלים את התחרות בחצות, כאילו שלא עשה אותה. אם קודם היו אנשים מודים לנו מדי פעם על העידוד, אלה שעוד רצו ב-22:00 בלילה כבר כמעט לא היו מסוגלים לומר דבר מרוב תשישות, אבל עיניהם הסגירו את הכרת התודה.
היום אני כבר אחרי כמה תחרויות טריאתלון בעצמי. לא, אני עדיין לא בשלה להשתתף באיש ברזל, אבל אני יודעת מה זה להיות בתחרות אחרי שעות של מאמץ פיזי, ועד כמה זה משמעותי לשמוע מישהו – אפילו מישהו זר לחלוטין – קורא לי "קדימה! זה תיכף נגמר! מאמץ אחרון! זהו!".