עוד סיפור של לב שבור, וזה התחיל ממש כאן

כרגע הכתיבה מהווה עבורי את הסם הכי טוב שאני מכיר לשיכוך הכאב. הרביתי להשתמש בסם הכתיבה לפני שהכרתי אותה. למעשה, הכרתי אותה בזכות רשימה שלי שהתפרסמה בערוץ יחסים, כמעט הפסדתי אותה בזכות רשימה אחרת, והכתיבה עברה כמוטיב חוזר ביחסינו. "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". ועכשיו, ברוך השם, רע לי

היא שברה לי את הלב.

 

לא בא לי להיות עוד אחד מהלבבות השבורים השותתים כאן דם. עוד סיפור של לב שבור. לא בא לי, אבל אעשה את זה בכל זאת. כי כרגע הכתיבה מהווה עבורי את הסם הכי טוב שאני מכיר לשיכוך הכאב הזה.

 

הרביתי להשתמש בסם הכתיבה לפני שהכרתי אותה. למעשה, הכרתי אותה בזכות רשימה שלי שהתפרסמה כאן, בערוץ יחסים. היא הגיבה. התכתבנו, ואז נפגשנו, ופתאום כבר לא היה לי כל כך מה לכתוב. אמנם לאחר שנפגשנו התפרסמו כאן עוד שלוש רשימות שלי, אבל אותה יצירתיות רעילה, שדירבנה אותי לרשימות ציניות ופולמוסניות ("מאמרי שיטנה" היא כינתה אותם) די נוטרלה בעקבות ה"ביחד" איתה.

 

הראשונה מבין השלוש היתה רשימה בנושא בלעדיות מינית, או אם לדייק, בגנות הבלעדיות המינית. זו היתה רשימה שהתחלתי לכתוב עוד בטרם נפגשנו, ומכח האינרציה סיימתי אותה ושלחתי. בעקבות קריאת הרשימה, היא החליטה לשים קץ לקשר שהיה בן שבוע בלבד. מי שקרא אותה יוכל בוודאי להבין ללב אהובתי.

 

זו היתה מכה קשה עבורי. אולי מוגזם לומר שלבי נשבר אז, אבל הוא בהחלט נסדק, ואפילו ירד לי קצת דם. השבוע שהיינו ביחד עד לפרסום הרשימה ההיא היה כמו חלום שמתגשם; זה נראה טוב מכדי להיות באמת. ופתאום נראה כאילו החלום עומד להסתיים, או להפוך לסיוט, אבל אני לא ויתרתי: הפצצתי אותה באימיילים שלתוכם יצקתי את הכנים שברגשותי, את הנשגבים שבכאביי, ובדרך נס הצלחתי לשכנע אותה להישאר.

 

במבט לאחור, פרסום הרשימה והכמעט-פרידה שבאה בעקבותיו היו קרב לחיים ולמוות בין הכתיבה ופרסום הרשימות לבין הקשר שלי איתה. בקרב ההוא האהבה ניצחה. הכותב הציני הובס, וגם אם הוא לא ממש נהרג, הוא אופסן בבוידעם.

 

פרסום יצירות הוא מין סוג של התמכרות

למי שיתהה איך יכולתי לעשות טעות כזאת ולפרסם רשימה כל כך אנטי-זוגית, כביכול, בידיעה שרב הסיכוי שאהובתי, המבקרת תכופות בערוץ יחסים, תקרא אותה, אומר כך: פרסום יצירות הוא מין סוג של התמכרות. התמכרות לשמך המתנוסס בראש רשימה, גם אם הוא בדוי, התמכרות לטוקבקים. זו התחושה המדהימה שהצעקה שיצאה מנבכי חדרך האלמוני חדרה למוחם של אנשים אחרים והם מגיבים - לטוב או לרע. באופן מזלזל אפשר לומר שזה צורך ב"צומי". עם מעט יותר אמפתיה, אפשר לומר שזה צורך באהבה, ואני חושב שאין זה מקרה שהאהבה שלי ושלה התנגשה באהבת ה"תראו אותי! תשמעו אותי!", שהיא מין סוג של אורגיה.

 

חוץ מזה שבאותם ימים ראשונים של אהבה, עוד באמת האמנתי שאוכל להמשיך לפרסם את רשימותיי הארסיות כאילו אין לי אהבה, ולהמשיך לאהוב כאילו רשימות ארסיות פרי עטי אינן מתפרסמות. הרי הכתיבה היא חלק ממני, ואני רוצה שהיא תקבל אותי כמו שאני. גם לה הפריעה העובדה שהקשר בינינו משפיע על הכתיבה שלי, ובעיקר על פירסומה - אם כי, כאמור, אותה רשימה שהזכרתי היתה בלתי נסבלת עבורה.

 

בסופו של דבר הפסקתי לפרסם, ואפילו לכתוב, רשימות מסוג זה. גם מפני שהייתי מאוהב, מה שהוריד את רמת החומציות שלי פלאים, אבל גם בגלל החשש ממה שפירסום רשימות כאלה עלול לעולל לקשר שלנו.

 

הרשימה השניה עסקה בהיכרות שלי איתה, בהתאהבותי בה. קצת קשה לי לקרוא אותה היום. זה כואב מדי. גם הרשימה ההיא נכתבה בכנות, מהלב, אבל במידה רבה זו היתה גם רשימת פיוס. מעין פיצוי על רשימת האנטי-זוגיות שלי. גם היא, לצד השמחה וההתרגשות שעוררה בה הרשימה, חשה אי-נוחות כלשהי, על כך שנוכחותה בחיי משפיעה באופן כל כך דרסטי על הכתיבה שלי. על כך שיש בנוכחותה איזה כוח של צנזורה. האמביוולנטיות הזאת מעולם לא נפתרה, אבל עם הזמן הפכה להיות פחות משמעותית לנוכח העובדה שכבר לא כל כך הצלחתי לכתוב.

 

אהבתי אותה באמת. אני עדיין אוהב. לא סתם כתבתי שהיא שברה לי את הלב. אבל במשך כל התקופה הזאת הציק לי היובש היצירתי הזה. פתאום חרב המעיין. האהבה שווה את זה, כך לפחות נראה לי, אבל מדי פעם, כשהייתי קורא את הטורים המתפרסמים בערוץ, הרגשתי איזו צביטה קטנה על כך שרשימותיי נפקדות משם.

 

בצר לי, שלפתי ממחשבי סיפור שכתבתי לפני כשנתיים. הוא התאים לערוץ, כי הוא עסק בסיפור אהבה, גם אם דמיוני, ויכולתי לפרסם אותו ללא חשש מאהובתי, כי הוא לא הכיל שום תכנים "מסוכנים". אבל זה כבר לא היה זה. בקושי היו תגובות, ובצדק, יש לומר. הסנפתי את שמי הבדוי, אבל ידעתי, שבמצב עניינים כזה, כשמעיין היצירה יבש והמזווה ריק, ייתכן שזו הפעם האחרונה שאני עושה כן.

 

אבל אז היא שברה לי את הלב.

 

ממש לא בא לי כרגע לספר על זה. לא בא לי לכתוב עוד סיפור של פרידה. כולם נראים לי כל כך דומים, למה להוסיף עוד אחד? אני אוהב אותה, היא כבר לא אוהבת אותי - כל השאר לא משנה.

 

עכשיו לפחות מעיין היצירה שלי חזר לנבוע

אבל עכשיו לפחות, המעיין חזר לנבוע. עכשיו כבר יש לי על מה לכתוב, ועכשיו אני חופשי לכתוב ככל העולה על רוחי. היא תקרא, לא תקרא, מה זה משנה? אני חופשי! חופשי וממש לא מאושר.

 

נראה שהרבה יותר קל לי לכתוב מהמקום הזה. מהתסכול, מהכאב, מהפחדים. נשמע מוכר, לא? "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". ועכשיו, ברוך השם, רע לי.

 

רק היום אני מבחין עד כמה שהקשר שלי איתה, הקשר שהיה לי איתה, שזור בכתיבה מתחילתו ועד סופו. הכרנו בזכות רשימות שלי שפורסמו כאן, התאהבנו דרך אימיילים, כמעט שנפרדנו בעקבות רשימה נוספת שלי שפורסמה כאן, נשארנו ביחד בזכות האימיילים הנרגשים שכתבתי לה, הפסקתי לכתוב בגלל האהבה, וחזרתי לכתוב רק כאשר הרגשתי שזה מתחיל להיגמר - עוד לפני הסוף הרשמי. במשך כמה ימים מיוסרים כתבתי לה את האימייל הכי ארוך שכתבתי בחיים שלי, משוחרר מעכבות. למחרת כבר התחלתי שוב לכתוב רשימות לערוץ.

 

באמת שלא בא לי להיות עוד אחד מהלבבות השבורים השותתים כאן דם. כמה סיפורים כאלה כבר אפשר לקרוא? אז קבלו את התנצלותי, קוראים יקרים, אבל כרגע אני חייב להשתמש בכל סם שיישכך את הכאב.

 

האימייל של איוון