ולשופט מותר להכריע בזוגיות חד-מינית?

למרות הרטוריקה הטכנית, סימן ברק עוד שלב בדרך להכרה מלאה בזוגות הומו-לסבים. אם לשר הפנים אסור - מדוע לו מותר?

פסיקת בג"ץ, כי על פקיד משרד הפנים לרשום בני זוג מאותו מין שנישאו בקנדה, נוסחה בקפידה תוך התכסות באצטלה של ריסון שיפוטי ניכר. הנשיא בדימוס אהרן ברק, אליו הצטרפו רוב שופטי ההרכב (חמישה במספר), ביסס את פסיקתו בהלכת פונק שלזינגר, לפיה הרישום במרשם התושבים הוא לשם איסוף נתונים סטטיסטיים, ואין בו כוח של ראיה או הוכחה לשום דבר ועניין. די לו לפקיד, לשם מילוי תפקידו בדבר רישום המצב המשפחתי של התושב, כי הובאה לפניו תעודה ציבורית המעידה שהתושב ערך טקס נישואים.

 

השופט ברק הדגיש כי אין בהחלטה משום הכרה הלכה למעשה כי בישראל מוכרים נישואים בין בני אותו מין. לדבריו, סוגיית ההכרה בנישואים שכאלה היא סבוכה, ויש לקוות כי הכנסת תוכל ליתן עליה את דעתה. אולם, עד שהכנסת תאמר את דברה, אין זה ראוי כי בשאלות יסוד של החברה הישראלית יכריע פקיד הרישום (שר הפנים), וכי בכל עת בו חל שינוי בראשותו של משרד הפנים יבוא שינוי במדיניות הרישום. כל עוד העם, באמצעות נציגיו בכנסת, לא אמר את דברו - אין זה בסמכות פקיד הרישום להכריע בסוגיות יסוד במסגרת מרשם התושבים, פוסק ברק. אם כך, נשאלת השאלה, על מה יצא קצפם של נציגי הציבור הדתי? אולי מדובר בכל זאת על הרבה מהומה על לא מאומה?

 

לא בדיוק. כל הצדדים המעורבים - דתיים מחד והקהילה ההומו-לסבית מאידך - מודעים לכך שסוגיית הרישום היא סמל ודגל במאבק הארוך על הלגיטימיות הציבורית של התא המשפחתי של בני זוג מאותו מין. גם בג"ץ היה מודע היטב לכך שפסיקתו תיהפך לסמל ותיתפס בחברה הישראלית כמצדדת במאבק של הקהילה ההומו-לסבית לשוויון זכויות והכרה מלאים. בדיוק בשל עובדה זו ניסה לעטוף את הכרעתו באצטלה של טכנוקרטיות משפטית. בג"ץ חי בתוך עמו, וגם הוא היה עד למחאה האלימה של הציבור הדתי בירושלים, שעורר מצעד הגאווה. לאור התנאים החברתיים הנ"ל בחרו השופטים ברטוריקה של ריסון ופורמליזם משפטי. אולם, בפסיקתו זו עדיין יש משום ניסיון ברור להתייצב לימין הקהילה ההומו-לסבית ולנסות להשפיע על התנאים החברתיים העוינים הללו ממש.

 

ופה בדיוק נחשפת הבעיה הקשה, שהפסיקה האחרונה של בג"ץ מעוררת. בית-המשפט למעשה מנסה "לשטות" בחברה, כי החלטתו מרוסנת והכרחית - אבל אף אחד מהמעורבים אינו קונה את הרעיון. למן שנות השמונים נטל בג"ץ על עצמו תפקיד של מדריך, רועה ומנהיג חברתי באשר לראוי ולרצוי. במסגרת זו הפך את עצמו לזירה חשובה לקידום היעדים הפוליטיים והתרבותיים של הקבוצה ה"יהודית, חילונית ליברלית" במאבקה על עיצוב דמותה של החברה הישראלית. תוצאת לוואי של פעילות שיפוטית זו היא אובדן הניטרליות הפוליטית, שאפיינה את בג"ץ מאז קום המדינה. בהתאם, מנהיגי הציבור הדתי רואים בפסיקתו זו משום "זאב בעור של כבש" - ושלב נוסף לקראת הגשמת המטרה הכוללת של הכרה מלאה בזכויות הקהילה ההומו-לסבית, ויסודה של מדינה חילונית הלכה למעשה.

 

תוצאת לוואי נוספת של פסיקה זו היא ששוב הכרעה בשאלות יסוד ניתנת בבית-המשפט העליון, ולא בכנסת. בית-המשפט התלונן כי אין זה ראוי שפקיד (שר הפנים) יכריע בסוגיות יסוד, אבל התעלם מהשאלה, האם זה ראוי ששופט יכריע בסוגיות יסוד ויורה על רישום בני זוג מאותו מין. אם במדינה דמוקרטית ההכרעה בסוגיות יסוד צריכה להתקבל על-ידי העם, הרי שהיה גם על בית-המשפט להימנע מלהכריע הפעם. שוב אנחנו צועדים בשבילי הבגצוקרטיה.

 

ד"ר שוקי שגב, מרצה למשפט חוקתי במכללה האקדמית נתניה

 

עוד בנושא: ד"ר אייל גרוס - עכשיו גם הומו חייב להתחתן?