מפטפט את עצמו לדעת

לאולמרט אין זכויות יוצרים על הפטפטת בפרהסיה, אבל אצלו באמת הוגדשה הסאה ונשבר כל שיא

יש כאלה שאין להם מה לומר, אך מנסים בכל כוחם להוכיח זאת במילים, ויש הנוצרים את לשונם אף כשבפיהם לא מעט דברי טעם. לראש ממשלה, יהיה אשר יהיה, יש מן הסתם מה לומר, גם אם לעתים דברי הטעם הם ממנו והלאה. ואולם השאלה היא עד כמה ראוי להרבות מלל ולא לעבור לזכות השתיקה, בעיקר כשהדברים נוגעים בסוגיות עקרוניות ורגישות. לאולמרט כראש ממשלה אין כמובן זכות יוצרים על הפטפטת בפרהסיה, אך דומה כי במקרהו הוגדשה זה כבר סאת הלהגנוּת, וככל שכשלו המעשים (למשל, מלחמת לבנון השנייה) רבתה הדברת, ועמה פליטות הפה.

 

פליטת הפה הגרעינית הייתה רק האחרונה לפי שעה בשגרת מעידותיו הלשוניות. רהב הבטחותיו בסוגיית החטוף בעזה ("לא יתנהל מו"מ על שחרורו של גלעד שליט") והחטופים בלבנון ("לא יהיה שחרור אסירים לחיזבאללה"); דבריו בנוגע לגורל החטופים מאוחר יותר; הצהרתו כי "המלחמה שיפרה את מצבנו הביטחוני"; קביעתו כי חיזבאללה "עמד לפני כניעה מוחלטת"; דבריו הבוטים בזכות המלחמה בעיראק בעת ביקורו האחרון בארצות-הברית, כשהסוגיה שם שנויה מאוד במחלוקת; השתלחותו בחשב ירון זליכה ובעיתונאי דניאל בן סימון בוועדת העורכים בשבוע שעבר - אלו רק מקצת שבמקצת מהמעידות הללו, הנובעות מנטיית להג מופרזת ואולי בלתי נשלטת, וכנראה גם מהערכה שאם הזר ברוב חוצפתו לא מהלל את מעשה ידיך - ייאלץ לעשות זאת פיך.

 

אלא שהסוגיה היא עקרונית בהרבה מההתחלקויות הלשוניות האולמרטיות. מתברר שדווקא השתיקה לא אחת יפה לפוליטיקאים ואף מחמיאה להם, בעיקר כשמדובר בנושאי תפקידים בכירים וכשהדברים נוגעים בשאלות עקרוניות ורגישות, למשל בענייני הכנות ליציאה למלחמה, עמימות גרעינית ושבויים/חטופים. מבחינה עקרונית, הידרשות פומבית לסוגיות אלו מחייבת לעתים את הצורך בהפצת כזבים, גם אם נעשה הדבר בעקיפין ובמשתמע. הקושי להלך בפומבי בין הטיפות בשאלות ממין זה, כמו הצורך בהעמדת איזונים עדינים בין גורמים רבים, פנימיים וחיצוניים - מחייבים את מציאת שביל הזהב, שיש בו משום גילוי טפח לא מזיק מן האמת לעומת כיסוי טפחיים ממנה, ובצוק העתים אף יש בו מנות מדודות של בדותות. אלא ששביל זה קשה עד מאוד לאיתור, וככל שמרבים בפטפטת בעניינים אלה, בין השאר עקב הלחץ התקשורתי לחדש, כך רבה הסבירות למעידות ולהתחלקויות, בייחוד כשלא מדובר בנאום שהוכן מראש ובקפידה.

 

נראה שטרם נולד המנהיג שאימץ אל לבו ללא סייג את הכלל "מדבר שקר תרחק" גם בסוגיות רגישות כגון אלו, וזאת מבלי לגרום היזק קשה לנתיניו. פוליטיקאים נוטלים לעצמם היתר מפעם לפעם "לסור מדרך האמת", מי יותר מי פחות, אלא שהסר מדרך זו מסתכן באובדן מסוים של אמינותו אם ייתפס. והסיכוי להיתפס עולה ככל שהוא מרבה לתת פרהסיה לדבריו בסוגיות עדינות ורגישות, שמטבען מאפשרות רק גילוי חלקי וסלקטיבי.

 

ואולי יותר מכל אלה ניכרת בבולמוס הדברת והראיונות של הפוליטיקאי שחיקת האשראי הציבורי, בעיקר כשהם מלווים בפליטות פה בסוגיות לאומיות רגישות. גם אם איש אינו יכול לאמוד זאת, הציבור מעמיד מעין אשראי וירטואלי קצוב לפוליטיקאי גם בעניינים שכאלה. ומשחרג הפוליטיקאי מ"הקצאת האשראי" הזו, נעשות לו גם התבטאויות פומביות סבירות וראויות לבלתי נסבלות ופסולות בעיני הציבור. זה קרה לנתניהו וברק בשלהי הקדנציות שלהם, וזה פוקד עתה את אולמרט ופרץ. וכך, כמעט כל אמירה פומבית מצידם, חיובית כשלילית, זוכה מיד לקיתונות של רותחין ציבורי.

 

לעתים גם שתיקות פוליטיות שלא בעניינים עקרוניים לא תסולא בפז, מבחינת הפוליטיקאי. כך לדוגמה הפופולריות של נתניהו, שהגיעה לשפלה ב-1999, החלה לנסוק לממדים חסרי תקדים מבחינתו לקראת הפריימריז בסוף 2000 (כשלבסוף, כידוע, הוא לא השתתף בהם) דווקא לאחר שתיקה ארוכה. מן הסתם גם המיעוט היחסי של התבטאויותיו בחודשים האחרונים לא פגם בפופולריות הנוכחית העולה שלו. אין רבים המערערים על רהיטותם של אולמרט ונתניהו, כמו על יכולתם להציג את מרכולתם בתקשורת. ובכל זאת, דווקא ההיפר-דברת שלהם בתקופות מסוימות השיאה תרומה שלילית לא בטלה לירידה באהדה הציבורית כלפיהם באותה תקופה.

 

כמובן שלא על הפטפטת לבדה תרד ביגון שאולה הפופולריות של הפוליטיקאי, כפי שאת שבח השתיקה ראוי להחיל במידתיות מושכלת. איש אינו מצפה מראש ממשלה או משר ביטחון לצאת לסדנת ויפאסנה של קבע, אך גם אין כל הכרח שהם ימלמלו את עצמם לדעת מעל כל במה.