שר התחבורה, שאול מופז, רציתי לשאול אותך כיצד אתה היית מרגיש לו היית צריך לעמוד בקור ולחכות 40 דקות לאוטובוס? כי לי זה קרה אתמול בפעם המי יודע כמה עם חברת "קווים". קו 55, שהיה אמור לצאת מהתחנה בלשכת הגיוס ב-19:50 פשוט לא יצא והבא אחריו הגיע ב-20:30 לאסוף אותי עצבני וקפוא מגני תקווה. הנהג הרים ידו מעלה "אתה צודק, זה קורה לנו לפעמים".

למה צריך לחכות לאוטובוס של קווים 40 דקות? (צילום: יהודה כלתום)
רק לפני שבועות ספורים נסעתי באותו הקו עם נהג אחר, שהביאה קווים מעפולה, שנאלץ להסתייע בשירותי הניווט שלי כדי להביא את נוסעי האוטובוס למחוז חפצם. "פעם היה כבוד להיות נהג אוטובוס, היום זה ממש לא", העירה אחת הנוסעות שריחמה על הנהג המסכן, שבקושי נחלץ מגבעתיים בשלום. וזה כמובן פן נוסף של ההפרטה, שפגעה קשות בתנאי העסקתם של הנהגים. וכשהנהגים עצבנים ושחוקים - אנחנו, הנוסעים, משלמים את המחיר.
נער אחד ניסה לארגן את אזרחי פתח תקווה למרד נוסעים ראשון מסוגו, שלא ממש הצליח. לא משום שלא צדק, אלא משום שנוסעי האוטובוסים הם ברובם עולים חדשים, קשישים, בני נוער, סטודנטים ומעוטי יכולת. והם לא בדיוק האנשים שירימו את קולם כאשר חברת תחבורה פרטית מתעללת בהם לאור יום. אותם נוסעים שהיו לבשר תותחים בשנות האינתיפאדה הסוערות, שבהן אוטובוסים התפוצצו ברחובות הערים, הפכו ברבות השנים לבשר התותחים של מדיניות משרד התחבורה.
היה לי העונג להתארח בחודש שעבר במשלחת של עיתונאים בברלין. קל להתגעגע לנסיעה בתחבורה הציבורית האירופית הנגישה, היעילה והזולה יחסית. רכבות תחתית, רכבת קלה ואוטובוסים משתלבים ומנגנים יחד בתזמורת מושלמת. וראו זה פלא - הכל ציבורי, הכל הוקם מכספי משלם המיסים, ולמענו. חברות פרטיות? אפילו ברכבת בניו-יורק יתפוצצו מצחוק אם תגידו את זה.
בשבוע שבו נחנכה החשמלית של פאריז, התברר לי שאנחנו תקועים שנות אור מאחורי העולם המערבי, עם רפורמה שהותירה אותנו עם חברות תחבורה פרטיות, מהזן של קווים. הרפורמה בתחבורה הציבורית בישראל, כפי שהודה באחרונה השר מופז בעצמו, נחלה כישלון חרוץ. שר התחבורה דאז והשר לאסטרטגיה כיום, אביגדור ליברמן, רצה לרסק את המונופולים של דן ואגד, אך לא חשב מה יקרה ביום שאחרי. קודם מפציצים, אחר כך חושבים. אכן, אסטרטג למופת.
אז מה עושים במצב המייאש הזה?
קודם כל, לא להתייאש. שר התחבורה, שכבר הודיע שהוא בוחן את ביטול הרפורמה, צריך להוכיח אחת ולתמיד שהוא גבר גבר ולבטל אותה כליל, עד לבחינת הנושא בצורה רצינית ובליווי מומחים מכמה ערים קטנות ונידחות כמו פאריז, לונדון, ברלין וניו-יורק.
הצעד הבא צריך לכלול פיקוח הדוק ונוקשה על חברות התחבורה הציבורית, ולא באמצעות פקס של נוסעים ממורמרים לממונה על הנושא. לעבור מרגולציה פסיבית לרגולציה אקטיבית שתכלול דיווח של פקחים, קנסות במאות אלפי שקלים שייקבעו בתקנות חדשות ושלילת רישיון מיידית לחברות סוררות, כמו קווים. במכרזים להפעלת תחבורה פרטית במקומות המופרטים יש להעניק רישיונות ולא זכיונות, כדי לאפשר הפעלת מספר חברות שיתחרו ראש בראש באזורים מסוימים והפעלת מוניות שירות, כמו במודל המוצלח של קו 4 ו-5 בתל-אביב.

חברה פרטית בסאבוויי בניו-יורק?! הצחקתם את האמריקנים (צילום: איי פי)
ואם באסטרטגיה עסקינן, העתיד טמון ביכולת להטיס את פרויקט הרכבת הקלה. כבר שנים שהפרויקט תקוע ועמו גם עננת הערפיח המרחפת מעל גוש דן - תוצאה של זיהום אוויר מכלי רכב.
משרד התחבורה צריך לשקוד על חקיקת חוק חברת הרכבת הקלה, שמשמעותו - המדינה היא זו שתקים את קווי הרכבת הקלה בגוש דן, באמצעות חברה ממשלתית, בדומה לרוב מדינות העולם. החוק הזה צריך להפקיע מראשי ערים המתנגדים לחשמליות (למשל, רון חולדאי), את היכולת לטרפד את העסק. קווי טראמים יונחו מייד בין חולון, בת-ים, רמת-גן ויישובי בקעת אונו לתל-אביב. החשמליות יזכו לעדיפות בנתיבים עצמאים, עד כמה שניתן, וברמזורים. ומה יהיה עם נוסעי המכוניות? שלא יגיעו למרכז תל-אביב. בשביל זה יש חשמלית. או שיסעו באופניים.
ועכשיו הגענו לשאלת המיליון דולר (או כמה מיליארדים, אם לדייק). מי ישלם את כל זה? אז הנה התשובה. מדינת ישראל קיבלה בימי האינתיפאדה הסוערים ערבויות אמריקניות לתשעה מיליארד דולר. מתוכם - השתמשנו עד היום רק ב-4.5. בשבוע שעבר אישר הקונגרס שימוש בערבויות הללו עד 2011. וזה בערך הזמן שדרוש לרשת את תל-אביב וסביבתה בשלב הראשון. הנה ההזדמנות שלך, שאול מופז, להוכיח שאתה לא רק מחמם את הכסא, אלא גם עושה.