זוגיות חולנית במיוחד

שלושה ימים אנחנו בחופשת מחלה, מתעטשים, משתעלים, דוחפים, רוטנים, מתעצבנים, מושכים אחד לשני את השמיכה, רבים על השלט של הטלוויזיה ומנסים להישאר שפויים. מזמן לא בילינו כל כך הרבה זמן יחד, ונראה ששכחנו כבר כמה מוכשרים אנחנו בלמרר האחת לשני את החיים

"קחי את החיידקים שלך ולכי מכאן", צווח גוש הנזלת ששרוע לידי על המיטה. זה שלושה ימים אנחנו בחופשת מחלה, מתעטשים, משתעלים, דוחפים, רוטנים, מתעצבנים, מושכים אחד לשני את השמיכה, רבים על השלט של הטלוויזיה ומנסים להישאר שפויים. מזמן לא בילינו כל כך הרבה זמן ביחד וכנראה ששכחנו כבר כמה מוכשרים אנחנו בלמרר האחת לשני את החיים. פעם היה במיטה הזאת הרבה אקשן ושמח, עכשיו היא סתם מלאת סמארק וכעס וטישואים ושני בני אנוש, פריק קונטרולים, וורקהולים, היפראקטיביים, שלא רגילים להיות מנוטרלים, רחוקים מהעבודה, מבודדים מהעולם, משועבדים פתאום לאקמול.

 

כמה ימים קודם לכן היינו אמורים לנסוע לצימר, גלשנו באינטרנט ודגמנו תמונות של לוקיישנים מפנקים, הזוגי החזיק לי את היד ואמר בדרמטיות "מותק, אני רוצה לחלוק איתך הכל בחיים".

 

זה היה רגע של קודאק. כל כך התרגשתי מהמאורע, ששכחתי לגמרי לספר לו שיתרחק ממני, כי בעצם הגרון צורב לי יומיים ואני מרגישה איך מבפנים אני מבשלת מיני אנגינה. וככה יצא שבמקום לחלוק איתי ג'קוזי מבעבע בחווה פסטורלית בגליל, חלק איתי הזוגי גורל מר ודלקתי. עברו בדיוק 12 שעות מהרגע בו נפלתי למשכב, נאנחת ומצווה בו זמנית על הזוגי תה, מרק, מד חום, שלח לי את המיילים, לך תביא עיתון, עד שהוא חזר מהעבודה באמצע היום עצוב וחיוור וזחל כנוע אל תוך המיטה. להבא בוודאי ייזהר במשאלותיו.

 

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי תוך כדי שאני מגרגרת מי מלח. חשבתי שאולי הוא בא לסעוד את יקירתו ברגעי המשבר, כיאה לבן זוג אכפתי, והאמת שכבר התכוונתי לשגר אותו לבית המרקחת לרכוש עבורי את הלהיט ההומאופתי האחרון לטיפול בסינוסיטיס, כשהוא לחש בעצב "אני חושב שגם אני חולה". והיה לו לפתע קול מתבכיין שעוד לא הכרתי וגם לא רציתי להכיר.

 

שוב רע לבן שלך, וגם הפעם, סורי גבירתי, זו אשמתי

"לא, לא, ממי, זאת בטח חולשה זמנית", ניסיתי לסלק את המחשבה הנוראית שהוא חולה כמוני. כי אם הוא יהיה חולה מי יטפל בי? ובעצם גם היה לי קשה להתמודד עם העובדה שיסתובב גבר מפורק בבית, מהסוג שמושך באף ובוהה בי במבט מיוסר, מספיק טיפוס תלותי אחד בתא המשפחתי המצומצם שלנו, ואת התפקיד הזה אני כבר תפסתי מזמן.

אבל הבחור לא קם מהמיטה, ואחר כך התחילו הצמרמורות והחום וקר לו והוא רוצה לישון. היה ברור שזאת לא העמדת פנים, גם לא סולידריות נאמנה עם בת זוגתו החולה. המסכן נפל קורבן להצטננות אכזרית. כל שנותר לעשות זה רק להתקשר לאמא שלו ולבשר לה את הבשורה הקשה, שוב רע לבן שלך, וגם הפעם, סורי גבירתי, זה באשמתי.

 

כשהזוגי ואני רק הכרנו, חטפתי וירוס נוראי. ימים ארוכים ביליתי בריצה בין האסלה למיטה, טומנת את הראש בכרית ומקיאה בלי הפסקה. הוא היה מתקשר ואני הייתי ממלמלת שאני עסוקה וחלשה ובטח זה המחסור התמידי שיש לי בברזל. פחדתי לספר לו שאני חולה וזקוקה לו נואשות, שאין מי שיסיע אותי לרופאה במצב המעוך שלי, ואפילו החלב אזל במקרר. זכרתי איך הקודמים לו הגיבו כשהייתי חולה: הם היו אומרים "נתראה בשמחות" ומתאדים ברגע שטיפת הנזלת הראשונה זלגה מהנחיריים. חלקם חזרו כשהם עצמם חולים ודרשו שאטפל בהם, וכשהרגישו טוב יותר, רמזו לי שמלאכת הקודש הסתיימה ואני יכולה לחזור לסטטוס המקורי שלי. מאחות רחמניה שבתי להיות זאת שקוראים לה רק כשמתחשק.

 

אבל הזוגי היה אחר. בחושיו המחודדים הוא קלט שאני חולה, אולי כי כשיצאנו לבית הקפה מעדתי בלי סוף ונעלמתי בין השיחים כדי להקיא. הוא ישב שם איתי, נטולת איפור, פנים אדומות, הבעה מפוחדת, שיער מרוט ופיג'מת סימפסון ורודה, מניח מגבות רטובות על המצח ועוטף אותי באהבה אינסופית. אחרי שהבראתי כמובן חליתי שוב, הפעם הייתי חולה מאהבה.

 

"כשאת חולה את ממש מגעילה", אומר עכשיו הזוגי. וזה לא קשור כלל לפנים העייפות או לעיניים הטרוטות, אלא לאישיות שלי שלא מסוגלות לאבד שליטה. כשאני חולה יוצא הצד האנוכי שלי, זה שמקטר בלי סוף ומתהפך במיטה בחוסר שקט ובועט בכוונה בכוסות התה הריקות שלמרגלות המזרון, שמדליק טלוויזיה בקולי קולות באמצע הלילה גם כשהפרטנר כבר נרדם.

 

בימים אחרים כמובן הזוגי היה מגיע להשתיק אותי בנעימים, ממלא אמבטיה חמה וטובל אותי פנימה, שארגע או שאסתום כבר את הפה. ימי המחלה הקודמים עברו בשלום, וייתכן שאפילו נהניתי להתיילד ולהתלונן, לשחרר את האגרסיות שהצטברו לי בגוף. אבל הפעם היינו תיקו, שנינו היינו חולים, שנינו סבלנו באותה רמה, שנינו התקשינו לבלוע מזון מוצק או להוריד את הכלבה, ואף אחד לא הסכים לבוא אלינו.

 

"השתגעתם? יש לי נכד ממש קטן", אמרה האמא הבדרך כלל מאמא תרזה שלו. ושלי פשוט היתה אף היא חולה לייט, "עם פוטנציאל להחמרה", הדגישה שביקשתי שתסור לביקור. קיוויתי שתגיע מצוידת בארון התרופות שלה וגם תאזן את הדחיסות שהתחילה להצטבר לנו בבית. הפעם לא יכולנו להימלט כל אחד לחדר אחר או להתייחד עם ספר, לא יכולנו לעשות דבר מלבד לשכב מול הטלוויזיה או לדבר אחד עם השני בקול צרוד, סקסי אמנם, אבל ממורמר משהו.

 

24 שעות צמודות בשעת מחלה נראות כמו נצח

הבעיה היא שכשחולים וקצת רע בגוף, הכל נראה נורא ואיום. לפתע כל הבעיות הקטנות שלנו הופכות להוריקן רגשי מסחרר, וההאשמות לא מאחרות לבוא. החל מ"את הדבקת אותי ובגללך הפרויקט בעבודה נתקע", זה הופך ל"את תמיד אנוכית וקשה לי עם כל הקריזות שלך ואולי אנחנו צריכים קצת לבלות בנפרד כי אנחנו כל הזמן יחד". פתאום הוא שוכח שהוא בילה בשבועות האחרונים בעבודה עד הלילה, כי 24 שעות צמודות בשעת מחלה נראות כמו נצח. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אילו היינו נתקעים יחד באי בודד.

 

אומרים שיש כמה דברים שזוג חייב לעבור יחד כדי לשרוד בזוגיות. טיול ממושך בגולה, מגורים משותפים, בעיות פיננסיות, שגרה מנוונת - וגם מחלה אחת ארוכה ודביקה, רצופת חרחורים, שיעולים, עיטושים, מריבות על המדחום, שעמום טוטאלי. בסוף החוויה הזאת הגענו להארה חשובה: אנחנו חייבים לעשות חיסון נגד שפעת.