אתרי שיתוף זרים
בעיתוי רגיש במיוחד "הסלבריטאית" מגלה כמה דברים מטרידים על החיים כמפורסמת ונתקלת לראשונה באויב החדש: אתרי שיתוף הקבצים
None
פורסם: 10.01.07, 15:05
ביום ראשון התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת לצלצול הטלפון הביתי. מכיוון שמדובר במספר חסוי שאותו יודעים שני גורמים משמעותיים בחיי, "העושקת" ו"הפולנייה", זינקתי במהירות מהמיטה. שני תסריטים חלפו בראשי (בעצם שלושה. אבל עם השלישי אני תקועה כבר חצי שנה במחשב): מישהו בהוליווד החליט לצרף אותי לקאסט של הסרט "אדם בן כלב" לצד איילת זורר, יבגניה דודינה, ווילם דאפו וג'ף גולדבלום ואני צריכה לעלות במיידי על מטוס. והשנייה, קצת פחות נוצצת, "הפולנייה" שוב בהתקף חרדה מהעובדה שבשישי יש לה אורחים לארוחת ערב. על הקו היתה השנייה, אמי היקרה, ובפיה חדשות אחרות. "מותק, אני מצטערת על השעה. רציתי לספר לך שהלילה נפרדנו מסבתא", התאפקה לא לבכות, "ההלוויה תהיה ב־14:00 בירושלים".
תשע שעות אחרי הבשורה המרה מצאתי את עצמי בבית הקברות הירושלמי, עומדת מול הקבר יחד עם מאות זרים שמעולם לא הכירו את סבתא שלי, אבל מכירים את המשפחה שלי ובאו להשתתף בצערנו. אני יודעת שזה פרנואידי למדי או יהיר בצורה מופרזת לחשוב כך, אבל הרגשתי שמרבית המבטים היו ממוקדים בי. גיליתי שאפילו בבית הקברות, בהלוויה של סבתא שלי, אני מושכת תשומת לב כאילו הייתי ריטה במסע קניות בקניון.
בזמן שהבוקר ההוא היה טרגי עבור משפחתי, היו כאלו שניצלו אותו כדי לצפות מקרוב בתוכנית המציאות החדשה, "הנכדה האבלה". תוך כדי ההלוויה נאבקתי בעצמי שלא להתרגז על כמה מבטים מיותרים שננעצו בי, ובחנו אם אני בוכה או לא. נאבקתי בעצמי להילחם במחשבה הנוראית שחלפה בראשי, שאנשים מתעסקים בי בזמן שהקברן הכין את חלקת הקבר. את הספק שהיה לי, שהנה אני לוקה בפרנויה קשה, הסירה אשה שמעולם לא הכרתי וניגשה ל"פולנייה" כדי לומר לה מיד אחרי ה"משתתפת בצערכם" ו"תהיו חזקים" המסורתיים, "רק רציתי להגיד לך שהבת שלך חתיכה אמיתית. היא נראית אפילו יותר טוב מאיך שהיא נראית בטלוויזיה. היא רזתה, לא?". באותו הרגע הבנתי שאפילו בית הקברות הופקע סופית מהפרטיות שלי ושאת הדמעות שלי אני צריכה לשמור לעצמי. לביתי.
בערב, מותשת פיזית ונפשית מהיום שעברתי, עוד התרוצצתי בעיר, בדרך לקניות בסופרמרקט. מרחוק קלטתי אותן. חבורת תיכוניסטיות צווחנית. "אלוהים, תן לי לעבור את הרגע הזה כמה שיותר מהר", המשכתי את הדיאלוג שלי מהצהריים עם ההוא שם למעלה. בעיניים מושפלות חלפתי במהירות על פני חבורת הבנות שהיו עסוקות בלהצטלם על רקע שינקין, מעבירה בראש זיכרונות ילדות מבית סבתא.
נזכרת במשחקי התפקידים שהיינו משחקות בלילות כשהיתה שומרת עליי, במינוי לתיאטרון הבימה שעשתה לי בגיל שבע ובתרבות שהשרישה בי והפכה אותי למי שאני. את המחשבות הנוסטלגיות קטע זמזום צווחות. התיכוניסטיות קלטו אותי. המשכתי ללכת עד שאחת מהן צמצמה מרחק, משכה בחולצתי וצווחה: "מה קרה, סנובית? את לא יכולה לעצור? אנחנו רוצות להצטלם איתך". החלטתי להתעלם.
"מה את חושבת את עצמך? אפשר לחשוב מי את? כולה שחקנית. וגם לא כזאת טובה", המשיכה לנבוח עליי המחוצ'קנת תוך כדי שהיא מושכת במעיל שלי, "כולה אנחנו רוצות תמונה. יאללה איתך".
בפעם הראשונה מאז הפכתי להיות מוכרת החלטתי להיות נאמנה לעצמי ולא לשווק חיוך לכל דורש. "את יודעת, את ממש ילדה חצופה! יש צורה לבקש יחס וזאת לא הדרך. אני לא מכירה אותך, אני לא חייבת לך שום דבר ואם את ממש מתעקשת לדעת, סבתא שלי נפטרה היום", הפלתי עליה טון נקיפות מצפון, והלכתי. שתתמודד. בפעם הראשונה מאז הטלפון בבוקר מצאתי את עצמי מזילה דמעה בדיוק שנייה אחרי שחלפתי על פני "הצלם", שיושב דרך קבע על הספסל בשינקין ואורב למפורסמים שיוצאים לקניות. נדמה לי שהוא תקתק אפילו תמונה. האמת, זה כבר לא משנה לי.
השבוע עבר במהירות עצומה, כשכולנו מרוכזים במשפחתולוגיה המורכבת שצפה מעל פני השטח בתוך סיר הלחץ הנקרא "שבעה" (אני חייבת לכתוב על זה סדרה!). הוא הסתיים שוב בבית הקברות, בהתכנסות מצומצמת ליד הקבר. ואז זה קרה: איש אחד החליט ששם, בבית הקברות, זה בדיוק הרגע בשביל לשלוף נייד דור שלישי ולהנציח אותי למען הדורות הבאים. התעלמתי.
בדרך חזרה הביתה עצרנו לאכול ג'אנק פוד איכותי בקניון של מבשרת ציון, רק כדי לגלות שמחוץ לגבולות תל אביב הכל מתעצם. אחרונת מגישות הפינה אצל סיגל שחמון היא סלב על, אני היא נינט ונינט היא מדונה. וכך, עם כניסתי למתחם המזון, התחילו הלחשושים. במהירות מרבית, תוך כדי שאני מתקשרת עם מרצפות הקניון במטרה להסתיר את פניי, גררתי את "הפולנייה" המותשת לדוכן הג'אנק פוד הראשון שראינו כדי לנשנש המבורגר נוטף שומן.
"את בסדר?", היא שאלה.
"בעיקר עייפה ועצבנית", עניתי. "אני מרגישה כמו בספארי. תסתכלי, כולם מסתכלים עלינו כאילו שאנחנו קופות", אמרתי ופלטתי יללת קופים קטנה שגרמה לה, ואז לי, לצחוק ראשון זה שבוע ימים, בעודנו מנסות להתעלם מההתגודדות הקטנה שנוצרה בשולחן לידינו ומהמצלמות הסלולריות, יימח שמן.
יומיים אחרי אותו רגע קטן וקסום ביני ובן "הפולנייה" אני מקבלת מייל עם קובץ וידאו מה"מתבגרת המשפחתית", בת דודה קטינה שנמצאת כל היום ברשת. מתברר שאחד מהילידים צילם אותי (בפרופיל!!! פרופיל!!!) בדיוק בשלוש הדקות שבהן נגסתי בתאווה חזירית את המבורגר הניחומים שלי.
אחרי שבוע קשה זכיתי להכיר את האויב החדש של המפורסמים: אתרי שיתוף הקבצים. מעתה זה לא רק במצלמת הסטילס של הפפראצי של "פנאי פלוס" או במצלמת הדור השלישי של אחותכם הקטנה, עכשיו זה לעיני כל העולם, ועוד בווידאו (בווידאו!!!). "האמבטיה", FLIX ,HEEP, ו־YouTube הופכים כל אזרח לגיא פינס. וכל סלבריטאית זוטרה לשוברת מספר צפיות. חיפוש פשוט ותקבלו את נינט ויהודה מחליפים מיצי קפה בארומה, את גיא אריאלי משתטה בכניסה למסיבת החורף של רשת ומעתה גם אותי לועסת ובולסת. גררר. סיוט של שבוע.
נ.ב
להתראות, סבתא. ותודה על הכל.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
לטור הקודם של הסלבריטאית