העם מול "הארץ"
"הסלבריטאית" מכירה את "הפסנתרן" האיכותי ונדהמת לגלות שהיא לא עוברת את מבחן הסנוביזם
מאז עשיתי עלייה לביצת ההוז אנד שמוז אני חשופה לביקורת. אנשים אומרים לי איך אני משחקת, מתלבשת, מדברת, מתנהגת, מה אני צריכה להגיד ובעיקר - מה אני צריכה לא להגיד. כן, גם אני כמו נינט יכולה לשיר "תעשי ותלכי, תלמדי ותראי איך ברגע, ברגע כובשים ת'עולם". זאת אחת הסיבות שאני דואגת להקיף את עצמי באנשים שדואגים לפרגן לי. אחרי שנה של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי וניכוש עשבים שוטים מסביבתי, חשבתי שזהו, אני מוגנת. שהסביבה שלי בטוחה לגמרי. כל זה השתנה ברגע שהכנסתי לחיי ולמיטתי את "הפסנתרן", שהתגלה כאוהב הכי גדול שלי ובו זמנית השונא הכי גדול שלי.
את "הפסנתרן" הכרתי לפני חודש ימים. הקליק היה מיידי. חשבתי שסוף סוף מצאתי מישהו שיקבל אותי כפי שאני, עם הטוב והרע, ובעיקר עם התגובות ברחוב. אחרי הכל, "הפסנתרן" הוא סוג של אמן חובב שמסתובב בחברת אמנים אחרים. הפנטזיה היתה קצרה מדי. מהר מאוד גיליתי ש"הפנסתרן" שייך למעמד חברתי מסוכן ביותר - "האיכותיים". מעמד שבו אני, נציגת ערוץ 2, לא מקובלת בו. בזמן שאני משתכשכת במימי הערוץ המסחרי עם חברי "הפמיליה", הפסנתרן" (האיכותי, יש להוסיף) מסתובב בחברת "רקדנית המחול האיכותית", "אמנית הווידאו־ארט האיכותית", "השף האיכותי" ו"האיכותי" שהוא סופר סופר איכותי, משום שהוא כותב שירים שפורסמו במגזין הספרותי "מטען" וחי בסגפנות בדירת חדר מעופשת בפלורנטין.
בהתחלה היה משהו קסום במעגל החברתי והסנובי של "הפסנתרן" האיכותי. גם משום שחבריו הם אמנים שמעולם לא פגשתי אישית (הקנטינה, שבה אני יושבת, לא מספיק איכותית עבורם), ובעיקר כי לראשונה זה הרבה זמן חשתי את התחושה המרעננת של "יש סנובים גדולים ממני". הופתעתי לגלות שבסקאלת הסנוביזם יש כת עליונה של אנשים "איכותיים" שאין בביתם טלוויזיה, מעולם לא נתקלו ב"פנאי פלוס" והדברים היחידים שהם קוראים כדי לבדר את עצמם אלה מאמרים של מנחם פרי. פיהוק.
גם "הפסנתרן" שייך לקבוצה הזו. הטלוויזיה שלו מנותקת מאנטנה והסרטים היחידים שהוא רואה בווידאו (די.וי.די זה פשוט קפיטליסטי מדי עבורו) הם ביפנית וצ'כית, הוא בטוח שאיה פלס היא ישות מזמרת אחת, הוא לא יודע מי זה הראל סקעת ומעולם לא שמע אף שיר של מירי מסיקי (ולא, זאת לא שגיאת דפוס. כך הוא קורא לה).
בהתחלה היה בזה משהו מרענן. אפילו משעשע. בשבוע השני זה כבר העלה בי תהיות איך יכול להיות שאדם משכיל שמכיר את יסמין גודר, עמנואל גת, ומיכל רובנר, לא מכיר את איה כורם ומעולם לא הקשיב לגלגלצ. לא הבנתי איך אדם יכול לעשות בחירה תרבותית ולקבוע שדקלה איכותית וקרן פלס סתמית, בלי שהקשיב ולו לשיר אחד של פלס. "איך בן אדם יכול להחליט מה הטעם התרבותי שלו בזמן שהוא לא מכיר את כל סקאלת התרבות", שאלתי אותו. הוא העדיף לשים ברקע את האוסף המשולש של אהוד בנאי.
בסוף השבוע האחרון הגעתי לביתו של "הפסנתרן" רק כדי לגלות שיש פער נוסף בינינו. בזמן שאני מתגוררת בסניף של איקאה, הוא מתגורר בשוק הפשפשים. דירתו הגדולה ריקה מחפצים ומלבד פסנתר כנף עצום ממדים, כיסאות שמצא ברחוב ושיפץ, צלחות מבית סבתא ורוח קרה מאנטארקטיקה המנשבת בין החדרים, אין בה כלום. אה, סליחה, יש בה ארכיון של עיתוני "הארץ".
"אני מתנצל על הבלגן", אמר בזמן שהגיש לי תה צמחים אינדונזיים הנקטפים אחת לשנה בנפאל. "איכותי לך?", שאל. "פלצני לי!", השבתי בלב וחייכתי את חיוכה הסתום של המונה ליזה. "סליחה גם על זה", אמר תוך שזרק לפח "ידיעות אחרונות" של סוף השבוע, "נגמר במכולת 'הארץ' ולא היתה לי ברירה אחרת", אמר ברצינות. התעלמתי באיכותית מהשנאה שלו לכל מה שמריח מיינסטרים.
"בא לך לעזור לי ללמוד טקסטים ליום הצילום הבא שלי?", הצעתי בחינניות איכותית אחרי שסיים לספר לי על פעולת המחאה האקטיביסטית שלו במחסומי עזה ושלפתי את הטקסטים לסדרה שבה אני משתתפת ואותה, כמובן, מעולם לא ראה. אחרי עשר דקות של עזרה נשבר. "מה זה הדבר הזה? איך את יכולה לשחק בזה?", נחרד. "מה הבעיה?", שאלתי, "זה די שנון". "זה מזעזע", עיקם פרצוף ומיד פצח בנאום של "אני לא מבין למה העולם צריך לראות דברים כאלה", ושאר ענייני אליטות מול עמך, שהזכירו לי משטרים אפלים במלחמת העולם השנייה.
"אני לא מבינה למה אתה כל כך מתעב את המיינסטרים", חטפתי את העצבים, "ולידיעתך, ברגע שאתה מבטל את התרבות הפופולארית, אתה מבטל גם אותי. לא לדעת מי זאת קרן פלס משול בעיניי ללא לדעת מי זאת הכבשה של קדישמן. אף סטודנט למשחק לא הקריב שלוש שנים מחייו כדי לגמור בתיאטרון תמונע מול שלושה צופים. כולם רוצים להופיע ב'מרי לו'". לקינוח, הבאתי לו כדוגמה את עידו תדמור, הרקדן והאיכות, שטובל היום במימי ערוץ 2 ונהנה מזה ביג טיים בלי להתנצל.
כשסיימתי את הנאום שלי היה ברור לשנינו שאנחנו כבר לא.
התנחמתי בעובדה ש"הפסנתרן" האיכותי (והחובב, יש להוסיף) הוא למעשה איש מחשבים מתוסכל שחלם להיות ארתור רובינשטיין (היי, אני מכירה שם של פסנתרן. זה אומר שאני איכותית, לא?), שמציג את עצמו כאיש שוליים רק מפני שהמיינסטרים מעולם לא קיבל אותו. ואני? כן, אני שוחה בהנאה במימי ערוץ 2 וחיה לפרנסתי מהתחביב שלי. בת מזל שכמוני. אני מנהלת בתשוקה שיחות סלון על הדיסק של נינט ועל ההריון של מירי בוהדנה, ובאותה נשימה גם יכולה להתווכח על איכותה של תערוכת הנשים האחרונה במוזיאון תל אביב.
כן, אני מיינסטרימית ואני מה זה גאה בעצמי!
נ.ב
האם העובדה שאחת מחברותיי הטובה ביותר היא "המשוררת המתחילה" הופכת אותי לטיפה יותר איכותית?
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
לטור הקודם של הסלבריטאית
