אישתך עומדת ללדת? בקרוב נגמרים לך החיים

עדי אהרוני, אב טיפוס, רוצה להזכיר לגברים לפני לידה שממש בקרוב נגמרים לכם החיים. כדאי להיפרד לשלום מהספונטניות וגם מהציצי של האישה. ואפרופו - יש לו גם משהו לומר לה: חשבת שאת סובלת? חשבת שקשה לך? לבעלך קשה יותר. גם בשבוע 40. אל תהיי אנוכית. תעזרי לו!

ככל שהתקרב היום הגדול הלכה וצמחה לה גם ההיסטריה. אני נושא תפילה חרישית (לראשונה בחיי) לבורא עולם, וכל מה שאני מבקש זה עוד כמה ימים, או חודשים, של חסד. מהם כמה ימים של שקט ושלווה לעומת 30 השנים הבאות? תשעה חודשים לקח לידיעה לחלחל אל התודעה: אני עומד להפוך לאבא.

 

אני? אבא? 

מה בער לי, מה? מה היה רע בחיי הקודמים, ההולכים ונגמרים לאיטם? למה יש קורס הכנה ללידה ולא קורס הכנה לאבא? ומה זה קשר השתיקה הזה על מה שעומד להיגמר, ולא יחזור יותר? ובכלל, אני? אבא? מישהו מוכן ללחוץ על Rewind?

 

אבל כידוע, כל זה מאחורי, וכשנהנים הזמן רץ. הפכתי לאב מאושר ועכשיו אני פונה אליכן הנשים העומדות ללדת: זה הזמן להרגיע את בעלך. זה בסדר שהוא היסטרי. זה מתגבר עם השעות, ככל שהמועד מתקרב. תני לו לעבור על מסלול המילוט בדרך לבית החולים, אם זה מרגיע אותו. הימנעי מלספר לו על צירים מדומים ותני לו להחזיק את התיק. שיהיה בהיכון ליד הדלת. אם זה לא עוזר - תני לו אפידורל.

 

הילד בוכה חזק יותר

באשר אליכן - הדחקה זה טוב. לוקח שעה, מרגע הגעת הצרחן הביתה ועד ששוכחים איך זה היה להיות רק שניים. לוקח עוד שעה להבין שאי אפשר להחזיר או להחליף או לבטל את העסקה, אם זה רועש או מסריח. אה, ותבקשי יפה מבעלך להיפרד מהציצים שלך. זהו. הם לא שלו יותר. כמובן שהבן שלו יתן לו מדי פעם להשתמש, אבל שלא יתפוס בעלות עליהם עד להודעה חדשה. ולא יעזור כמה הוא בוכה. הילד בוכה חזק יותר.

 

המלצתי החמה לקראת סוף השבוע המתקרב - האחרון בארבעים השבועות האחרונים - שרוב הסיכויים שיהיה יום השבת האחרון שלכם לבד עד שבועז יתגייס, לעשות את הפעולות הבאות: דבר ראשון לא למהר לקום. קחו את הזמן. שכבו, קראו עיתון, האזינו לשקט. זה נעלם לתמיד. גם בגיל שהם עצמאיים יותר וקמים לבד, עדיין נשמעות בבית לחישות רמות, הצקות, ריצות, קפיצות ושאר רעשי רקע שמפרים את השלווה.

 

רגע אחרון של ספונטניות

כשמיציתם את הקטע הזה, חישבו על משהו שממש בא לכם עכשיו ומיד לעשות מחוץ לבית. התלבשו. עזור לאשתך לשרוך את נעליה. היא כבר מזמן שכחה איך הן נראות, וצאו עכשיו. עם בוא העולל בא הקץ לספונטניות.

 

גם אם תישארו ספונטניים ותקחו את יהושוע לכל מקום, אז אלף - לא לכל מקום אפשר ללכת איתו, ובית - ספונטניות זה לארוז לו את התיק עם חיתולים ובגדים להחלפה, ומוצץ, ועוד אחד רזרבי, ואבקת מטרנה, ובקבוק עם מים רתוחים או מינרלים, ולפתוח את הדלת, ולסגור אותה, כי ממש עכשיו הוא עשה קקי וצריך להחליף ולצאת, ובעצם לא, כי עכשיו הוא רעב, ולא יכול לחכות. ולהתארגן, ולחכות, כי הוא בדיוק נרדם.

 

ועוד ציצי, ועוד גרעפס קטן, אה, וכמובן, רצוי שתחליפי את החולצה שלך כי הוא פלט עליה, וגם על עצמו, ואתה מחליף לו, ושם אותו במיטה כי צריך לנקות את הרצפה והשידה, כיוון שלא הספקת לזרוק חיתול בד בזמן על הזרם החזק.

 

ובעצם זה קצת אידיוטי כשיוצאים סוף סוף מהבית והשעה ארבע אחר הצהרים ומגלים שאין סיכוי למצוא מקום שמגיש ארוחת בוקר בשעה כזו, אפילו שזו היתה התוכנית המקורית שלכם, והייתם נורא ספונטניים וזורמים, ולא נתתם לילד להכתיב לכם את סדר היום.

 

אז תהנו, ותדחיקו ותכחישו. איך אומרים לתינוק? "איפה אור? אין" אז ככה זה יקרה: "איפה החיים שלי? אין".

 

ובנימה אופטימית זו הגיע הזמן לארוז את התיק וללכת לחדר הלידה.

 

• עדי אהרוני נשוי + שלושה.

 

טורים קודמים בסדרה:

• ואם היום לא בא לי סקס? אין ברירה, חייבים
• בעלי, אני והתיק לחדר לידה יצאנו לסרט