בעלי, אני והתיק לחדר לידה יצאנו לסרט

כשהגענו לשבוע ה-38 להריונה נכנסנו באופן רשמי לשלב של שבועיים לפני, שבועיים אחרי. ההרגשה היא כאילו כל הלווינים של נאס"א מכוונים אלינו, כי המשפחה נכנסה לשלב ההיסטרי הטרום-לידתי.

שלב זה מאופיין, בעיקר בעדה הפולנית, כשלב שבו אמא שלה צריכה לדעת בכל רגע נתון איפה היא, כדי שחס וחלילה לא נלד בלי שהיא מוכנה לכך. גם אמא שלי לא טמנה ידה בצלחת, ונאלצנו ללמד אותה מספר תרגילי נשימה פשוטים, כדי להירגע.

אתם, ההריון וכל העולם

השבוע ה-38 הראשון שלנו היה לפני העידן הסלולרי, כך שהיינו זמינים רק כשאנחנו בבית. יציאה מהבית, פירושה נתק מהעולם החיצון. אם רק העזנו להיעלם מן הבית ליותר מחמש דקות, מיד כח אמא היה מתקשר לכל חדרי הלידה ברדיוס של 100 ק"מ מביתנו, וכמובן לכל השכנים. יציאה מהבית לרדיוס העולה על 20 ק"מ, ללא תיק לחדר לידה, לוותה מיד במבטים עויינים של הסובבים, ונחשבה לחוסר אחריות משווע.

היום הכל נראה פרה היסטורי. בגלישה מקרית בפורומי הריון ולידה באינטרנט, נחשפים לתופעות מדהימות. פעם היינו מעדכנים את אמא ודרכה את העולם מה המצב בטלפון יומי. היום כל העולם, אשתו, והגולשים, מלווים את הזוג הצעיר שעה אחר שעה.

"אני מרגישה ציר", מדווחת אחת היולדות לפורום הנרגש. "תנשמי יחד אתי", כותבת לה חברתה. ואם גולשת ותיקה מעיזה לעבור למצב של אוף ליין בלי לדווח לחברותיה הוירטואליות, הדבר גורם לכל פולניות ההיי-טק להיכנס לפורום, להסיק מסקנות מוקדמות, ומיד לשלוח חיבוקים, פרחים, נרות, נשיקות וגם סימני קריאה למקרה שהגיע הרגע. האייקונים הולכים מצויין גם בעת מצוקה.

"לאשתי ירדו המים והיא עם קוצר נשימה. מה עושים?" זועק אב היסטרי בפורום. "אין לי מושג, אבל הא לך אייקון של חיבוק וגם נר". אם לא יועיל בטח לא יזיק.

זה עוד רחוק. תרגעו

העולם הטרום-סלולרי-אינטרנטי נראה קסום היום במבט לאחור. אז זה היה הרבה יותר פשוט. כשנמאס מכל השואלים, החוקרים והלוחצים, במקום לבקש שיעזבו אותנו בשקט, בקשה שהיתה נתקלת בזלזול, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לכבות את האור, לנעול את הדלת, ולצאת לטיול רגלי שקט ומנותק.

הפריבילגיה של להיעלם ולהתנתק מכל הלחץ שסובב אותנו כבר לא קיימת היום. קשה לדמיין יולדת בפוטנציה שתעז ללחוץ על הכפתור המכבה את הסלולרי, מבלי להיות מודעת להשלכות המעשה שלה.

בהיעדר אמצעי תקשורת זמין ורציף, המסקנה שלנו היתה בלתי נמנעת: בשבועיים האחרונים להריון, אשתי נקטה באסטרטגיית ההרגעה. בתשובה לשאלה "איך את מרגישה?", היא הקפידה תמיד לענות: "זה עוד רחוק. תרגעו". הרבה זה לא עזר. הטלפון הבא הגיע ארבע שעות בדיוק לאחר מכן.

אנא, השאירו הודעתכם

לא קל להיות בשבוע 38. לכולם מסביב כבר נורא קשה וכבד ונמאס. לכולם יש צרבות וורידים וקשיי נשימה וקשיי שינה, והכל לא נוח, ולכן השלב הבא של הסביבה הוא לחץ פיזי מתון. לחץ שמתחיל ב: "נווו", עובר דרך עיצות לזירוז, וכלה בדרישה מפורשת שנלך להזדיין, כי זה מזרז. וחוץ מזה, "קצת התחשבות. זה גם ככה קשה לנו", הם טוענים.

כשאתם בהריון, זיכרו: אמא יש רק אחת (וגם אבא, וכמה אחים ואחיות ושכנים וחברים), ולכן אתם מחוייבים להודיע בכל עת איפה אתם. אני ממליץ בחום על שימוש מסיבי במשיבון. מומלץ להקליט מגוון הודעות, כגון:

"שלום, זוהי הודעה מוקלטת. כרגע אני עושה פיפי ואיני יכולה לענות. אנא השאירו הודעתכם עם הישמע הציר".

או למשל: "שלום. בעלי, אני והתיק לחדר לידה יצאנו לסרט, תיכף נשוב".

ניתן לשלב הודעות עם ניחוח היסטורי: "צירים? לא. לידה? לא. צוואר? כן. צרבות? נמנע. הודעות? כן".

התקף לב ניתן ליצור כך: "שלום, הגעתם לביתם של ההורים המאושרים. כרגע איננו יכולים לענות, אך נהיה מאושרים יותר בעוד שבועיים... אחרי הלידה".

או: "שלום, מגיע לנו מזל-טוב. אתם המתקשר ה-1000 שנכנס להיסטריה היום. אנחנו, אגב, בסרט".

אגב, הכי חשוב, לא שאלנו: נו?

• עדי אהרוני נשוי + שלושה.

טורים קודמים בסדרה:

• ואם היום לא בא לי סקס? אין ברירה, חייבים