ההצגה חייבת להימשך (עד שמתפגרים)
הסלבריטאית מצטלמת לסרטון פרסומת בינלאומי, ומה שמתחיל בשמחה גדולה כמעט ומסתיים בטיפול נמרץ. ספיישל אנטיביוטיקה ושפעת עופות, לרגל המצב
None
עודכן: 24.01.07, 12:13
שני משפטי מפתח חרותים בראש הבלונדיני שלי מתקופת לימודי המשחק. המשפט הראשון הוא "שחקן לעולם לא מביים שחקן אחר", עובדה שמעולם לא הגיעה לאוזניה של "הצבועה", שדאגה לביים אותי, את התפאורה ואת הבמאי בכל סצינה שהיתה לנו בסדרה. המשפט השני שכל מורה למשחק מלמל בפניי בפאתוס דרמטי היה "ההצגה חייבת להימשך ולא משנה מה". דורות של שחקנים במדינת ישראל גדלו על ברכי הסיפורים ההרואיים של השחקן אלון אופיר, שעלה לבכורת הצגה בהבימה ביום שאמו נפטרה, ועל ציפי שביטששברה רגל במהלך שידור חי והמשיכה כאילו כלום לא קרה.
אם תשאלו אותי, יש מחויבות ויש פנאטיות, ועם כל הכבוד לאמרה הנושנה: "דה שואו מאסט גו און", לי יש קווים אדומים. כלומר, היו לי. חציתי אותם לאחרונה בדרך לוויתור על עוד אחד מהעקרונות שלי.
הכל התחיל כש"העושקת" התקשרה בהתרגשות לספר לי על פרסומת יוקרתית עם תקציב ענק (5,000 דולר ליום כפול שלושה ימי צילום. תעשו את החישוב בעצמכם) שאני חייבת להשתתף בה. "אני יודעת שאת לא אוהבת פרסומות, אבל רק תדעי ש'המלהקת' מאוד מאוד בעניין שלך", התלהבה הגזלנית הפרטית שלי, "מדובר פה באופציה לעשות כסף קל והכי חשוב, מדובר בקמפיין עולמי".
"עולמי?", קמתי סופית מהמיטה למרות שהשעה היתה כבר 14:30 (אני חייבת להפסיק עם הצ'ייסרים של הוודקה!).
"עולמי!!!", היא חזרה אחריי מלאת התלהבות.
"איפה זה ישודר חוץ מבישראל?", התעניינתי.
"זהו. שזה לא ממש יהיה בישראל", מלמלה "העושקת" מתחת לשפם שהיא חייבת כבר להוריד, "זה מיועד לטורקיה. רק שתדעי שזה מאוד מקובל בהוליווד. מדונה הצטלמה ללא מעט פרסומות ביפן".
"טורקיה? מה יצא לי מזה? יחס וי.איי.פי בנופש הבא שלי באנטליה?, השמעתי קולות אכזבה.
"למה את תמיד חייבת להתווכח איתי? זה המון כסף וזה מה שחשוב. ואם זה מרגיע אותך, אז האחרונות שעשו את זה היו נועה תשבי, מלאני פרס וימית סול ולא שמעתי אותן מתפנקות בנושא".
בסוף השתכנעתי. בגלל הכסף כמובן. עכשיו רק נותר היה לי לגרור את עצמי מהמיטה, לעבור מהפך ולקבל את התפקיד שבדיעבד מתברר שהיה בכיס שלי מראש. דיל תפור של "העושקת" מול "המלהקת", שמשלשלת לכיסה עמלה גם ממשרד הפרסום וגם מ"העושקת" שלי. דיל אחד מיני רבים שמתרחשים בעיר הזאת מדי יום, אבל את זה אחשוף ביום שבו אחליט להיות אילנה דיין או לחלופין אפרסם את הביוגרפיה שלי, "כצאן לטבח". עד אז אני שותקת. מה אכפת לי מדילים מלוכלכים כש־5,000 דולר כפול שלושה ימי צילום עתידים להגיע לכיס שלי.
שבוע אחרי ש"קיבלתי" את התפקיד מצאתי את עצמי במדינת ה"הכל כלול". נקודת ציון ספציפית: כפר הנופש הילסייד. רצועת חוף שכולה גן עדן. הקונספט: אני מסתובבת בלבוש חווה, קוטפת מהעץ שמפו בניחוחות אלוהיים, חופפת את השיער במי מפל קפואים והשיער מבריק ומהמם (אחרי שלושה פנים וכמות ספריי שהגדילה את החור באוזון מעל טורקיה). הטמפרטורה: מוות.
"לא שמעו בטורקיה על מפזרי חום?", יבבתי ל"עושקת" בטלפון אחרי שעתיים של צילומים בגן עדן הגיהינומי שבטורקיה, "לא יכלו למצוא לוקיישן קצת יותר חמים? מה עם להטיס אותי לתאילנד כמו רוני סופרסטאר? היא אולי כמעט טבעה, אבל לפחות שם חם".
שיחות המוטיבציה עם "העושקת" - כמו גם פרץ הבכי ההיסטריה שלי ל"מפיקה הטורקית", שהיתה חשודה בעיניי באנטישמיות מהרגע שנחתתי - לא עזרו. גם לא החלוק ותנור הנפט המיושן שהביאו לסט. רק המחשבה על הכסף שאקבל מהטורקים בסוף הצילומים הצליחה להחזיק אותי בחיים.
ביום השני לצילומים, כשאני סוחבת איתי מהחדר במלון שעלת שמעידה על התפתחות שפעת עופות בגופי, הגעתי לצילומים רק כדי לצלם את שיא הפרסומת שכוללת חפיפת השיער במי אגם קפוא. מ-ו-ו-ת, כבר אמרתי?
הסיוט האמיתי התחיל בערב, כשהתחלתי לקדוח מחום. גם ארון התרופות וסט הזריקות שהוחדרו לגופי על ידי רופא טורקי (ובטוח אנטישמי!) וים הצווחות על התעללות שהוצאתי על "המפיקה", "העושקת" וה"במאי" לא ממש סייעו לי.
ביום השלישי והאחרון (תודה לאל!) של הצילומים, הייתי צריכה לרוץ יחפה בלבוש חווה בין עצים, שיחים ויותר מדי קוצים. ניסיתי להתעלות על עצמי ולא להתלונן כהרגלי או לשדר מצוקה יוצאת דופן. ניסיתי לתפקד כי ההצגה חייבת להימשך עד שבשלב מסוים התעלפתי.
זה היה באמצע טייק, רצתי בחושניות בין השיחים וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי מרוחה על שיח ורדים ריחני ומסביבי היסטריה בטורקית קולנית. אבל הסיוט לא נגמר. לא עזר הבכי שלי וגם לא המלצת הרופא לשגר אותי במהירות הביתה או לבית חולים מקומי (אין מצב!).
"את צריכה להבין שמדובר בקמפיין מאוד יוקרתי שהשקיעו בו המון כסף", הסבירה לי באימהיות מזויפת "המפיקה הטורקית", "אני מבינה שאת סובלת, אבל נשארה לנו עוד סצינה אחת לצלם ו'הבמאי' מתחייב לעשות את זה במינימום של טייקים. את מוכנה להמשיך להצטלם אחרי מנוחה של שעה?".
מה כבר יכולתי להגיד? שלא אעשה את זה? שאחר כך תרבוץ לי על המצפון ההידרדרות בין יחסי ישראל-טורקיה? ש"העושקת" תצרח עליה? לא תודה. ברור שאמרתי כן. רק שייגמר.
את השעות שאחרי ההתפגרות החלקית שלי אני לא זוכרת. גם לא את החזרה הביתה. האנטיביוטיקה בכמות מסחרית שהוחדרה לגופי בכל צורה אפשרית טשטשה אותי לגמרי. בארץ אובחנתי כסובלת מדלקת ריאות חמורה, שקדים מוגדלים ויותר מדי חום.
"הוכחת לי ולעצמך שקורצת מהחומר האמיתי של שחקנים מקצועיים", כתבה "העושקת" בפתק שצירפה לזר הפרחים הענקי ששיגרה לי היישר למיטה בבית הוריי. רציתי לומר לה שלא קורצתי ולא נעליים ורק מחשבות על הצ'ק השמן החזיקו אותי בחיים, אבל חסכתי את זה ממנה. שתחיה באשליות. פיתחתי גם תיאוריה על כך שלא סתם הטורקים בחרו בשחקנית ישראלית לקמפיין שכל גויה אחרת ושירלי ברנר היתה יכולה להצטלם אליה. זאת השיטה שלהם לחסל אותנו. אחת, אחת. לאט אבל בטוח. בין הזיית חום להקאה (בכל זאת קרו לי גם דברים טובים במחלה הזאת), חשבתי על כך שהדבר הכי נוראי בכל הסיפור הזה הוא שאפילו אייטם ב"וואלה! סלבס" לא יצא לי מזה. אם זה היה מצטלם בישראל, זה כבר בטוח היה דולף החוצה. נו, שוין. העיקר הבריאות, לא?
נ.ב.
איחולי החלמה לנינט ויודה שהדביקו השבוע זה את זו בשפעת. הרומנטיקה הזאת תהרוג אותם (ואותנו) בסוף.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
פורסם לראשונה 24.01.07, 08:59