הסלבריטאית הקטנה
אחותה הקטנה של "הסלבריטאית" מחליטה שהיא רוצה להיות היא, כלומר סלבריטאית. אחרי חודש של עצבים היא מגלה מה באמת מטריף אותה ב"קטנה"
הסיוט הכי גדול של אמא שלי היה שאהפוך לשחקנית. הסיוט הכי גדול שלי היה שאחותי הקטנה תחליט ללכת בעקבותיי. זה קרה. כלומר, זה עוד לא ממש קרה, אבל אם להתייחס לדרמות שהיא עושה בכל ארוחה משפחתית, "הקטנה" בדרך להיות גילה אלמגור.
מערכת היחסים ביני לבין אחותי, כמו במערכת יחסים משפחתית אופיינית, היא מורכבת, רגישה ובעיקר רוויה בקנאה. טלנובלה מהסוג הגרוע ביותר. בזמן שאני הייתי הבכורה והמוכשרת שהגשימה את עצמה בזיעת אפיים (ותודות לרשת מכוני יופי ידועה), אצל אחותי הכל הגיע בקלות, למרות שהיא מעולם לא הבחינה בכך. אני זו שסללתי לה את הדרך לעצמאות מול ההורים, והטבע כבר עשה את השאר. בזמן שאני הייתי החכמה והבוגרת, היא היתה היפה, המצחיקה והפופולארית, בלי שנאלצה להתאמץ.
חמש שנים מפרידות בינינו. בעידן האינטרנט סופרים את זה בשנים של כלב, מה שאומר שדור שלם של תפיסה והסתכלות על החיים עומד בינינו. בזמן שאני רציתי מגיל צעיר להיות שחקנית (האמת שבהתחלה רציתי להיות דוגמנית, עד שהבנתי באדיבותה של הסוכנת חובבת החוקנים שבר רפאלי - אני לא), היא רצתה להיות מפורסמת. לא משנה איזו מפורסמת, העיקר להיות מפורסמת. נו, הסיפור של כולם.
מצוידת במשפט מפתח משכנע בסגנון "טלוויזיה נועדה בשביל להופיע בה ולא בשביל לבהות בה", היא חירבה את ארוחת שישי לפני חודש כשבישרה קבל הורים וקציצות ברוטב עגבניות, שבתוכנית שלה לכבוש את הוליווד כמו איילת זורר. בתור התחלה היא שמחה לבשר שכבר חצי שנה היא לומדת בסתר משחק לקראת מבחני הקבלה שיתקיימו ב"ניסן נתיב".
ברגע הבשורה אמא שלי השמיעה מלמולים שנשמעו כמו "געוואלד" ו"לא עלינו" והעמידה פני מתעלפת (היא הכי שחקנית בבית), ואבא שלי התעלם ושקע באכילת המרק שלו (אקט ידוע שלו, שמעיד על עצבים גואים המנותבים לשקדי מרק). רק אני שברתי את הנימוס הפולני וצווחתי: "למה את תמיד חייבת לעשות בדיוק את מה שאני עושה? תמצאי לך כבר חיים משלך!".
כן, אני יודעת, זה היה משפט מיותר. מלחמת העולם השלישית, שכללה האשמות על כך שתמיד הייתי האחות המוצלחת, היפה, המוכשרת, זאת שנולדה לפניה וגנבה לה לתמיד את תשומת הלב, נפתחה. ההטחות של אחותי הקטנה החזירו אותי לימים רחוקים יותר, כשהיינו גרות באותו בית ורבות בלי הפסקה. בתור מי שנולדה ראשונה וינקה את גן הדרמה כבר בעידן המטרנה של חיי (אמא שלי דאגה לצורה של הציצים שלה יותר מלבריאות שלי), לא אהבתי את הרעיון שמישהי תחדור לי לאלומת הזרקור המשפחתי. הדבר האחרון שחסר לי בחיים הוא חקיינית בתוך הבית. אם כבר לעבור השפלה, עדיף חיקוי של עלמה זק ב"ארץ נהדרת".
אתם מבינים? אני לא רוצה שהתקשורת תעשה השוואות ביני לבינה (אנחנו עושות את זה לבד מצוין), אני לא רוצה לפגוש אותה באירוע השנתי של ה.שטרן וממש לא רוצה שהיא תשתלט לי על החברים המעטים שמצאתי בביצה. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד וכמו שזה נראה עכשיו, היא ואני נכנסות באופן רשמי ל"מועדון האחים" יחד עם איזבל וגיא אדלר, יעל ומיכל בר זוהר, שירלי וששי בוגנים, אגם ופלג רודברג, משפחת באומן, שבט בנאי והרכש החדש, עינת שרון, שעושה את צעדיה הראשונים ב"בית צבי" בשביל להיות טלי.
בחודש שחלף מאז יציאת "הקטנה" מארון השואוביזנס, זכיתי לראות אותה הופכת ליצור ביצתי מהזן הנמוך ביותר. היא דופקת הופעות סטייליטיות בהשראת רונה לי, משתכרת בכל מסיבה בעיר (אגב, מה קורה עם עדי אשכנזי? מזמן לא ראיתי אותה עם ייגר ביד), מפתחת קשרים עם יחצנים קיקיוניים, ומתהדרת במספרי הטלפון של שחקני "השיר שלנו - העונה הראשונה" בלי להבין שזה כל כך פאסה. בזמנה הפנוי היא מתקשרת אליי בכל רגע נתון, על מנת להתייעץ איתי אמנותית על ענייני לימודים. סיוט.
השבוע, באמצע הלילה, היא נחתה אצלי בדירה, מצוידת בעשרים סרטים שלקחה מ"האוזן השלישית" לצורך תחקיר לקראת העלאת המחזה "פיגמליון" בכיתה, וביקשה להשתמש בווידאו שלי ולעצבן אותי. כלומר, היא לא ביקשה לעצבן, היא פשוט עשתה את זה. במשך חמש שעות היא ישבה והריצה קדימה ואחורה סרטים עתיקים ומלמלה לעצמה טקסטים בקול רם. "אני כבר לא יכולה עם 'הקטנה'", ייבבתי ל"פולנייה" למחרת, "היא משגעת אותי. היא מתקשרת אליי כל חצי שעה לשאול אותי שאלות על מחזות, טכניקות משחק ומה המספר טלפון של רני רהב. היא מעצבנת!". "הפולנייה" שתקה, לקחה נשימה ארוכה ואז, באופן מפתיע, צחקה.
"את יודעת מה כל כך מעצבן אותך בה?", היא שאלה.
"לא. אני לא יודעת. ואם גם את לא רוצה לעצבן אז פשוט תגידי לי", אמרתי בקוצר סבלנות.
"'הקטנה' היא קטנה שלך. ליתר דיוק, היא בדיוק את לפני חמש שנים. שאפתנית, סקרנית, כשרונית, חקיינית, קיצונית, מאוד מתלהבת ובעיקר מאוד תמימה. זה מה שכל כך מעצבן אותך בה. היא מציבה לך מראה מדויקת שלך מול העיניים".
הרבה דברים אפשר לומר על "הפולנייה" (היסטרית, כבר אמרתי?), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה: החוכמה האימהית שלה. התשובה שלה היתה כל כך נכונה. איבדתי את הסבלנות שלי כלפי "הקטנה" כי גיליתי ש"מיני מי", הגרסה הצעירה שלי, מסתובבת לי בין הרגליים, מראה לי את כל הצדדים המכוערים של המקצוע ממנו אני מתפרנסת. צדדים שכבר שכחתי או לפחות מנסה לשכוח. היא מסתובבת עם אנשים רעים שנכוויתי והתרחקתי מהם, ועכשיו היא צריכה לחוות זאת על בשרה למרות האזהרות שלי, שנדחות ב"אויש, את סתם מקנאה".
פתאום הבנתי שזה לא היא שמעצבנת אותי, זאת אני. זאת אני שנמצאת בה. זאת אני שהתבגרה ואיבדה את ההתלהבות שלה, התמימות ואפילו קצת מהאמביציה. היא זאת אני ובעיקר מי שאני כבר לא רוצה להיות. וזה מה שכל כך מעצבן אותי.
נ.ב.
אני לא רוצה לחשוב על היום שבו "הקטן" יודיע בארוחת שישי שגם הוא רוצה להיות שחקן. כי באמת יש גבול לכל תעלול.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר
