צריך להוריד את הכובע בפני דן שמיר, כל הכבוד לו. בעונתו הראשונה על הקווים כמאמן ראשי הוא עשה מה שגדולים ומנוסים ממנו לא עשו - זכה בתואר עם קבוצה שאינה מכבי תל אביב. הזכייה של ירושלים בגביע שלחה לא רק את אוהדיה לחגוג, אלא גם את אוהדי הכדורסל הישראלי.
אין מה להגיד, לקח לשמיר זמן - כמעט חצי שנה - לחבר את הקבוצה שלו. במהלך התקופה ספג המאמן הצעיר לא מעט חיצי ביקורת מלאים בארס. לרעתו ייאמר שהוא יצר לעצמו דמות שחצנית ויהירה, אבל הוא עמד איתן וידע שהקבוצה שלו תעלה מתישהו על הדרך הנכונה.

ואיזו דרך זו. ממש כביש 6 של הכדורסל. ירושלים של השבועות האחרונים משחקת כדורסל נהדר, חכם ותכליתי. החניכים של שמיר מתואמים אחד עם השני, מבינים את המשחק ויודעים לנצל כל טעות ומיס מאצ' של היריב.
ההיררכיה ההתקפית ברורה - קודם כל מריו אוסטין בצבע, אחרי זה כל השאר. ההחלטה המתבקשת להעלות את דרור חג'ג' לחמישייה היא הג'וקר של שמיר, אפילו אד קוטה מתחיל להיראות כשחקן כדורסל כשהוא עולה מהספסל. הוויתור על תמאר סליי היה מתבקש והוכיח את עצמו. טרנס מוריס מוסיף לירושלים אגרסיביות, גם בהגנה וגם בריבאונד, שלא היתה לה עם הפורוורד הכושל. כולי תקווה שהוא יצליח להחדיר באוסטין את המושג הזה שנקרא 'הגנה'.

לא הייתי בהיכל נוקיה, אבל אני רק יכול לתאר לעצמי את ההרגשה. לראות את מבצרם של הצהובים צבוע באדום בוהק הוא מראה שאין שני לו. זה מסוג המשחקים שתמיד זוכרים, רגע כזה בו תמיד תזכור איפה היית. סך הכל, כמה פעמים כבר יש לנו אפשרות לחגוג זכייה בתואר שהוא לא גביע ווינר עם קבוצה שהיא לא מכבי. כל מי שיצא לחגוג לאחר הגמר מבין כי המשך המונופול של שמעון מזרחי יביא לסופו של הכדורסל הישראלי, ושמח כי בינתיים יש מי שמרים את הכפפה ולא מוותר על הענף הגוסס.
עכשיו שמיר צריך לשים את כל המחמאות בצד, יש לו עוד הרבה עבודה. אם ירושלים שלו רוצה סוף סוף לתפקד כאופוזיציה של מכבי הגיע הזמן שגם תנצח אותה במשחק ישיר. ה-29 למרץ במלחה זה בדיוק הזמן לעשות זאת. ניצחון כזה ייתן לאדומים ביטחון לקראת הפיינל פור ומי יודע, אולי תהיה עוד סיבה למסיבה אי שם בסוף מאי. ניפגש בכיכר ספרא?