הפועל ירושלים התחפשה למכבי ת"א

הפועל ירושלים הרגישה את מה שמכבי מרגישה כבר שנים. מטאפורית, הם התחפשו לצהובים. הקבוצה של דני קליין ודן שמיר הגיעה לגמר הגביע בהיכל נוקיה והרגישה כמו בבית. עם קהל ענק תומך, יתרון מקצועי מול יריבה שלא עומדת בלחץ ומתפרקת תחת גודל המעמד, ולסיום טקס חלוקת גביע סטרילי, מכיוון שההתרגשות ושמחת הניצחון כבר מיצו את עצמן באמצע הרבע השלישי.

• הפועל ירושלים ניצחה את בני השרון וזכתה בגביע
• מאיר טפירו: "הגביע שייך לצבא האדום של ירושלים"

התפאורה היתה מושלמת ושתי הקבוצות היו די רגועות בפתיחה. ההבדל הוא שאצל ירושלים כולם היו רגועים, ואילו בבני השרון הסתמכו רק על כוכב העל לי ניילון, מי שכל פעולה שלו על המגרש נראית קלה בצורה בלתי נסבלת. הבעיה, ששאר שחקניו של אפי בירנבוים פשוט לא היו קיימים. כשניילון נעלם, התאיידה גם הקבוצה של אפי.

דן שמיר קיבל מתנה כפולה מבני השרון ביום שני. הוא גם לא היה צריך להכין את שחקניו לשד הצהוב, שלא יפחדו ממכבי כמו שקרה להם בשנה שעברה. שמיר אף לא היה צריך לבזבז אנרגיות רגשיות שצפות כשמשחקים מול האקסית. לי זה קרה בעבר כששיחקתי בירושלים ואני יודע כמה שזה קשה לבוא ליד אליהו, אחרי שהיית חלק מהמערכת של מכבי ולהתמודד מולה.

שמיר היה צריך להתעסק בכדורסל נטו, ובזה הוא טוב. היתרונות היחסיים של ירושלים על בני השרון הם מריו אוסטין והספסל הארוך. ירושלים השתמשו באוסטין בצורה מושלמת, כשהוא טוחן את גבוהי בני השרון ומתיש אותם. לגבי הספסל, חשבתי שהיה עדיף לו להעלות את דרור חג'ג' המצוין משם כדי שיתן לקבוצה זריקת אדרנלין, כשבני השרון יתעייפו קצת, אבל הרכז הזריז הוכיח אחרת והשתלט על הרבע הראשון. את התנופה מהספסל הביא טרנס מוריס, שהכניסה שלו לוותה בשלוש שלשות רצופות של הקבוצה, מה שהביא לבריחה הגדולה ובישרו את בוא הגביע לירושלים.

בקיץ האחרון דני קליין לקח החלטה קשה, אבל גם מאוד אמיצה, כשהביא את דן שמיר למלחה. חשבתי כבר אז שזו הייתה מחשבה נכונה. הביקורת הרווחת על שמיר היא שהוא קר ומנוכר באופיו, 'איש ההיי-טק עם הלפ-טופ', כמו שרון קופמן מכנה אותו. לדעתי זה היתרון הגדול שלו. להפועל ירושלים סביבת עבודה קשה. זה ארגון אמוציונלי בצורה בלתי רגילה. הכוח של הקהל והמדיה סביב הקבוצה הזו אדיר ולא פעם מחלחל פנימה לתוך הקבוצה ומביא להרס עצמי.

הרבה מאמנים בכירים קרסו שם תחת העומס. רק איש שיודע לשים את הרגשות בצד יכול לשרוד במערכת הזו. שמיר טעה בתחילת דרכו אך ידע לתקן. הוא עבר ימים קשים והמשיך קדימה במקום שאחרים היו לוקחים את הרגליים ובורחים. דן שמיר בא אחרי עונה, בה היו תקציבי ענק וכישלון ברגעי האמת מול מכבי. נכון שהוא לא חצה את המכשול הצהוב, אבל זה בגלל שזה עדיין לא הועמד לפניו. בשורה התחתונה, הוא הביא את שחקניו לשיא בזמן הנכון וזכה בתואר ראשון אחרי עשר שנים. בכך הוא עקף את קבוצת המליונרים של אדלשטיין, שהפחד שלו בכל פעם שהתייצב למשחק מול מכבי ופיני גרשון, הביא לתבוסות מבישות.

הקהל של ירושלים הוא מהטובים שיש. איזה מופע פנטסטי הם נתנו. צבעוני ומרהיב. התשתית של הקהל הירושלמי צמחה מתוך הסיסמה: 'יש בנו אהבה והיא תנצח'. בימים שהקהל הזה הפגין את האהבה הזו, הוא היה מעורר הערצה ורצון להשתייך. לצערי הוא הולך ומדרדר. הרבה מדי רגעים הוא שוכח את האהבה לקבוצה שלו ומתעסק בשנאה למכבי. לטעמי, זה מוריד מהערכה שלהם את קבוצתם.

התביישתי בשביל הקהל הזה כששר את השיר המבחיל על שמעון מזרחי. מזרחי יכל בקלות לוותר על ההופעה בערב הזה שמלכתחילה היה ברור שאין לו סיכוי לרגע אחד של נחת. להיפך, צריך היה להסיר בפניו את הכובע על אומץ הלב והאבירות שגילה בעצם נוכחותו בטקס הענקת הגביע. השירים האלו מבזים את אלו ששרים אותם יותר מאשר את זה שאליו הם מכוונים. יש לנו כבר בישראל קהל כזה, בלי קבוצה, שמזין את עצמו משינאה. לא צריך עוד אחד, בטח לא ממועדון שיש לו קבוצה ששיחקה בצורה מרשימה באופן יוצא מהכלל.