איזה סיוט, כל האושר הזה

אני זוכרת מה הלך בבית שלנו כשאחי התחתן. חצי שנה של צרחות, מריטת שיער, נדודי שינה, דאגות, בעיות, סיבוכים, הפתעות, ארגונים, טעימות, מדידות וחיפושים. חצי שנה של עבודה קשה בשביל משהו שאחרי חמש שעות נעלם

אז חתונה יש, סוף סוף, אבל איך שורדים את ההכנות האלה? היא יושבת עכשיו מולי ובוכה. היא בוכה כבר כמעט חצי שעה, בכי קורע לב. שיחות טלפון שעולות לטונים גבוהים, דמעות מעורבבות במילים. מישהי שעובדת איתי מתחתנת בקרוב, ועכשיו היא במסלול המהיר לגיהנום - ההכנות לחתונה. תקופת הסיוט של הרבה מהזוגות. יש כאלו שלא מתאוששים ממנה בכלל, אפילו לא מגיעים לקו הגמר של ההכנות אלא נוטשים הרבה קודם.

 

אני זוכרת מה הלך בבית שלנו כשאחי התחתן. חצי שנה של צרחות, מריטת שיער, נדודי שינה, דאגות, בעיות, סיבוכים, הפתעות, ארגונים, טעימות, מדידות וחיפושים. חצי שנה של עבודה קשה בשביל משהו שאחרי חמש שעות נעלם. כולם מתפזרים, כל אחד לביתו, ואת מתרסקת על הרצפה, לא מרגישה את רגלייך מהברכיים ומטה, האיפור מרוח, את הנעליים איבדת לפני שעתיים כשזרקת אותם אללה יודע לאן, הבטן שלך כבר נדבקת לגב, כי המשפחה אף פעם לא אוכלת, העיניים שלך שורפות עד שאת לא רואה מי מולך. אבל מה? איזה אושר!

 

אושר שעולה 100 אלף שקל, במקרה הטוב, חצי שנה סיוט (ויש גם כאלה שמתכננים שנה קדימה) והרבה שערות לבנות. שטויות, העיקר שאתה מאושר! יאללה לחדר, הרי איך אפשר בלי סקס חייתי ומדהים בליל הכלולות. אבל כל כך ברור שעוד לפני שתכניס את המפתח לדלת, תשמע נחירות, ואחרי כמה דקות תגלה שהן בכלל של עצמך. שלא לדבר על העובדה שיש סיכוי סביר שמאחורי הדלת ניצבת כל המשפחה money, money, money - חצי שנה הם סובלים בשבילך, חשבת שיתנו לך ללכת לישון? יאללה להוציא פנקסים ועטים ולהתחיל לרשום.

 

אבל זה הסוף. ומה עם כל ההתחלה, מישהו זוכר אותה ברגעי האושר המטושטשים האלו?

 

ההתחלה תמיד יפה. למען האמת, למי שעבר זאת בדרך כזאת או אחרת, יודע גם כמה היא נאיבית. הדמעות של האושר כשמספרים למשפחה ולחברים, החיבוקים, הנשיקות, ההתרגשות האדירה שאוחזת בכולם - יש חתונה!

 

מישהו זוכר את הכמויות שדחפת לגרונך במסגרת סבב "טעימות", שטויות הפיגורה, העיקר שהבן של השכנה של הבוסית שלך יהיה מבסוט ושבע. אף אחד גם לא יאשים אותך אם שכחת לכמה דמויות התחזית כשהתפלחת באלגנטיות לחתונות האחרות, כל פעם במסווה אחר. הרי ברור שאתה צריך לראות בשידור חי את הרב בביצועו המדהים ל"חופה".

 

"אנא אשרו השתתפותכם" - בגדר המלצה בלבד, לא באמת חשוב לנו כמה אנשים יבואו ואיפה הם יישבו. מצידנו שישבו על הנברשת.

 

מוזיקה? זה מתחיל להרגיש כמו תוכניות רדיו מסוג "ד"ש עם שיר". כל אחד מגיש את רשימת הבקשות שלו. והרשימה מסתיימת אי שם בבר המצווה של הילד השלישי של הזוג הצעיר. אבל זה הכל זניח, כי תמיד תהיה איזה דודה בלומה שתקפוץ עם הפקה אמנותית שהכינה במיוחד ותהרוס את כל הרצף והרשימות (וזה כמובן בהנחה שהתקליטן זכר בכלל להביא אותן).

 

צמדים של תמונות - כפות רגליים ואיברים נוספים

הצלם הכי חשוב. הצלם והתקליטן, כך כולם יאמרו לך. וואלה, צודקים! בחתונה של אחי הם לקחו צלם אופנה, דפים על דפים באלבום המעוצב שלהם (שזו הגרסה הקצרה לאלפיים תמונות של מפות ושולחנות) יש צמדים של תמונות - כפות רגליים ואיברים נוספים. אנשים אל תצחקו, אתם פשוט לא מבינים באמנות! שלא יחשבו חלילה שהוא סתם צלם של חתונות. בחייכם, הוא צלם אמנותי, צלם אופנה, לא פחות!

 

שאני אמשיך? כי יש גם סטייליסטית שהיא מעצבת את המקום וגם את החופה. אבל תביאו בחשבון שייתכן ומדובר בשתי נשים שונות. אשת המפיות, הקונכיות והכסאות - כל אחת מהן היא אשה נפרדת, אל תטעו.

 

יש עוד מיליון דברים שצריך להביא בחשבון לפני האירוע - התאורה, המקום, הסידור, ההגעה, הכניסה, היציאה, הזרימה. אילו זה היה סרט, הבמאי היה מתפגר עד שהיו מגיעים ל"אקשן". זה גם היה סרט עתיר הוצאות. ולא משנה כמה כפיות זהב יש לך בפה, ההכנסות לא יהפכו אותו לשובר קופות, מקסימום - שובר כוסות.

 

הבגדים, למשל, הם נושא עדין ביותר, על גבול הפסיכוזה. לך אשפז עצמך, זה יותר קצר, יותר בטוח, והרבה יותר אפקטיבי. וכל זה נכתב כביכול בלשון זכר, אל תנסה אפילו לדמיין את הצד הנשי.

 

כשאני מביטה בה, בחברתי מהעבודה שעומדת להתחתן, ונזכרת בכל הזוועות שעברנו עם אחי ובשאר החתונות שחוויתי מקרוב, אני לפתע כל כך מבינה את הבורחים לקפריסין למיניהם.

 

מצד שני, ואפרופו הפולמוס של תלמה ולואיז מסוף השבוע, אם תשאלו אותי (אני יודעת שעמדתם לשאול!) מה אני אעשה בבוא העת - אני מקווה שברור לכם שלא הייתי מוותרת על אף דקה מהסיוט הזה. במיוחד הסקס החייתי עם שתי המשפחות וערימות הכסף בסוף.