שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אז חתונה זה איום או חלום?

    בימים כתיקונם הכותבות מסכימות על הרבה דברים: סוכר עדיף על סוכרזית, יש להחרים חנויות שמוכרות סקיני ג'ינס, בן זוג לא בא על חשבון חברות, ואהבה זה כואב, אבל חשוב. בשתי סוגיות חשובות התפצלו הדעות. לשיפוטכם

    בימים כתיקונם הכותבות מסכימות על הרבה דברים: סוכר עדיף על סוכרזית, חנויות שמוכרות סקיני ג'ינס יש להחרים, בן זוג לא בא על חשבון חברות, ואהבה זה כואב, אבל חשוב. עם זאת, בשתי סוגיות חשובות לא הגענו לתמימות דעים מוחלטת - חתונה כדת משה וישראל ומסיבת החתונה. ולכן קוראים יקרים, יוצגו להלן דעותינו בעניין. אתם תשפטו:

     

    לואיז:

     

    חתונה כדת משה וישראל

    ראשית אציין כי אין לי דבר וחצי דבר נגד הדת היהודית. אני אוהבת את הדת שלנו, צמה ביום כיפור, נמנעת מאכילת חמץ בפסח, וכשיהיו לי ילדים, דבר לא ייחלץ אותם מהתייצבות להדלקת נרות וקידוש אצל סבא וסבתא בערבי שישי. יחד עם זאת, כאשה, עריכת החתונה הדתית, זו שעל פי סעיף 1 לחוק בתי דין רבניים מחייבת אותנו כיהודים היושבים בארץ ישראל, מטרידה אותי.

     

    גם אם נתעלם מטענות הפמיניזם על הטקס בו הגבר קונה את זוגתו בכסף והופך לבעליה, כי מי אנחנו שנשנה טקסטים בני אלפי שנים, יוצא כי הממסד נותן בידי הגבר כוחות רבים מדי כלפי אשתו, וכפי שאמרו חכמים (לא חז"ל, כי אם המרצים שלי למדעי המדינה): "כוח אבסולוטי – משחית אבסולוטית".

     

    • הידעתם שבגידתה של אשה מהווה עילה לגירושים, בעוד שבגידתו של גבר אינה עילת גירושים?

     

    • נתקלתם בסיפורים על נשים מוכות שברחו מבעליהן למקלט נשים והרבנות הכריזה עליהן "אשה מורדת"?

     

    • שמעתם על נשים עגונות שבעליהן מסרבים להעניק להן גט ועל נשים שמשפחותיהן שילמו הון עתק לבעליהן ובלבד שיעניקו להן גט?

     

    הממסד הרבני אינו חשוך, ובמקרים רבים, במיוחד במקרים של עגינות וחשש לממזרות, הם מנסים לסייע. אבל באותה נשימה אני חייבת לציין, שהממסד הרבני מאוכלס ברבנים שחלקם אטומים לרגשות הנשים ושלמעשה מסייעים לבעל, גם אם לא במתכוון, לאמלל את זוגתו.

     

    אומרים הוריי החכמים: "את פשוט צריכה להכיר את הגבר שאיתו את מתחתנת". אומרים וצודקים, אבל הם שוכחים שאנשים משתנים. שהגבר שמתחת לחופה נשבע קבל משפחה וחברים כי יאהב אותך לעד, עלול להחליט בעוד מספר שנים שלמעשה התכוון לאהוב אותך רק עד שיפגוש מישהי אחרת, או עד שיימאס לו. ולפני שהטוקבקיסטים מעמותת "יד לגבר הגרוש" יתקוממו, הדבר נכון גם לגבי נשים, בהבדל אחד קטן ומשמעותי – הרבנות לא העניקה בידי נשים את הכוח להשאיר את בעליהן עגונים. אם אשה תסרב לתת גט, יוכל בעלה לצאת עם נשים ללא חשש מסנקציות אליהן חשופה אשה במקרה דומה. כלומר, גבר מסורב גט יוכל לצאת ולהתהולל בלי לוותר על זכויותיו הממוניות או על ילדיו, בניגוד לאשה.

     

    אני מפחדת להתחתן. אני מפחדת מכל מה שתיארתי לעיל, אבל יודעת שאם בחיר ליבי יגיד לי שהדבר חשוב לו, אעמוד מתחת לחופה ואמחה דמעה כשתישבר הכוס. ובהזדמנות זו אבהיר דבר אחרון: להתחתן כדת משה וישראל הוא פתרון נכון לאנשים הרוצים זאת. זה אינו כלי שנועד כדי לא לעורר מהומות במשפחה, או כדי לא לפגוע ברגשותיה של דודה גרטה. חתונה היא טקס מקסים, שבמרכזו עומדים בני הזוג, והם היחידים שיש להתחשב בדעתם.

     

    מסיבת החתונה

    תמיד אומרים שילדות מדמיינות מגיל חמש את יום חתונתן. אצלי זה התחיל בגיל עשר, עת צפיתי בסרט "רעל ותחרה". הסרט מתחיל בחתונתם של קרי גראנט והלן ברוקס בעיריה, חתונה קצרצרה שלאחריה הם יורדים במדרגות לרחוב, אוחזים ידיים, מאושרים. ברגע זה הבנתי לראשונה רומנטיקה מהי וידעתי שכך בדיוק אני רוצה שחתונתי תיראה.

     

    בשבילי חתונה רומנטית היא שני אנשים המצהירים על אהבתם אחד כלפי השני. הם אינם זקוקים לאישורם של 400 אורחים שחלקם אינם מכירים, הם לא צריכים בלונים / פרפרים / יונים / זיקוקים עם שבירת הכוס והם לא מבלים את ליל הכלולות בספירת צ'קים. כל אחד רוצה לזכור את יום חתונתו, אבל נראה שזוגות רבים חושבים שגם אורחיהם צריכים לזכור את אותו היום, וכאן מתחיל מרוץ מטורף שמטרתו להעניק לאורחיך חוויה שלא ישכחו באמצעות הפיכת החתונה לאירוע של השנה.

     

    רבות נכתב על טירוף החתונות, ואין בדעתי להוסיף ולכתוב על כך, מלבד דבר אחד – זוג מאוהב המרגיש בשל להתחייב עד סוף ימיו יכול להשקיע כספים ברכישת דבר המסמל מחויבות זו: דירה, בית. אירוע הנמשך כשלוש שעות אינו מסמל מחויבות של בני הזוג האחד כלפי השני, כי אם כלפי אורחיהם בלבד.

     


     

    תלמה:

     

    חתונה כדת משה וישראל 

    עם בוא הקיץ ושיחות הטלפון הבאות זו אחר זו המבשרות לי על עוד חתונה אליה אני מוזמנת, כולל זאת של אחי האהוב (אחרי שבעה חודשי היכרות בלבד, דרך ג'יידייט - בנות, שימו לב, יש עוד סיכוי!), דרך זו של מרלו חברתנו הטובה והאהובה שהחליטה סוף סוף להתמסד אחרי שבע (!) שנות חברות ומגורים משותפים, ישבנו לנו לואיז ואני לשיחת סלון ודנו בסוגיית הנישואים.

     

    כעורכת דין העוסקת בתחום המעמד האישי, נכחתי לא אחת, דבר ראשון על הבוקר, ברחוב דוד המלך בתל-אביב, משכן ביה"ד הרבני, בטקסי גיטין. יום יום אני עדה לעוד ועוד סיפורי זוגות שנישאו אך דרכם לא צלחה (בלשון עדינה). את התמחותי במשפטים עשיתי בבית משפט לענייני משפחה וראיתי יום יום בצורה ברורה וחדה את הגבול הדק העובר בין אהבה לשנאה. עם זאת, אני מאמינה עדיין שלכשיגיע יומי להתחתן, תהיה שם חופה, יהיה רב, יהיו הטבעות, והמיועד ייקדש אותי כדת משה וישראל.

     

    נראה לאנשים תמוה שדווקא אני, שמכירה את הנושא לעומקו מקרוב, שחווה יום יום את הכאב של אנשים שזוגיותם התרסקה, שרואה אנשים במשבר המנהלים מלחמות בערכאות משפטיות כאלה ואחרות, בכל זאת "מאחלת" לעצמי חופה וקידושים, עם רב אורתודוכסי מסלסל וכל האירועים הנלווים - רישום ברבנות, עדים, הדרכת כלה, מקווה וכיוצא באלה. אבל לי זה נראה טבעי כמו ה"קידוש" לפני ארוחת ליל שישי, וכמו שמציינים במשפחתי, החילונית לגמרי יש לציין, את חגי ישראל. מעולם לא עלה בדעתי לערוך טקס אלטרנטיבי כלשהו.

     

    בניגוד ללואיז חברתי הטובה, אני בהחלט מאמינה שצריך לדעת עם מי להתחתן כדי לדעת ממי אתה מתגרש, ועל אף הקלישאה לפיה אנשים משתנים, יש לתהות על קנקנו של בן הזוג היטב ולוודא כי שני הצדדים משדרים על אותו גל, במובן זה שבעת משבר ופרידה ישכילו להתנהג כמו אנשים שקולים והגיוניים ולהגיע להבנות בדרכי שלום ופשרה.

     

    למרות כל האמור, מובן שאינני עיוורת למגבלותיה של הרבנות, לעוולות הרבות שנגרמות לאזרחי המדינה באצטלה של חוק קדום כזה או אחר, שאין לו מקום במחוזותינו ובזמננו, ולקשיחות הלב והאטימות המופגנות כנגד נשים בעיקר ע"י הממסד הדתי. כל אלה חורים לי מאוד, ואני סבורה שיש לתת עליהם את הדעת. השורה התחתונה היא, שבמדינת ישראל צריכה לקום אלטרנטיבה בדמות שינוי חקיקתי, שייתן לזוגות את החופש להחליט באיזה דרך להתחתן, או להתגרש. רבות כבר נאמר בדבר חופש הבחירה, חופש דת וחופש מדת, ואני בהחלט דוגלת בזכות הפרט לבחור כרצונו את מיסוד זוגיותו, אם בכלל.

     

    מסיבת החתונה

    ואם בחופש בחירה עסקינן, אחרי שסקרתי באופן תיאורטי את שני צדי המתרס, את הרצוי והמצוי, אעבור לווידוי החושפני, מסמך אנושי מזעזע (לא לבעלי לב חלש): אני עדיין בחורה, די טיפוסית, יש לציין, בכל הקשור לחתונות. וגם אני מתרגשת בחופות, כי למרות העוולות, הבעיות והדילמות המוסריות, מדובר בשמחה גדולה, אירוע מיוחד וחד פעמי (יש לקוות). והכי חשוב - אין שום סיכוי שאוותר על יומי המיוחד כנסיכה (מה נסיכה? מלכה!). וכשאני אומרת יומי המיוחד, מובן שמדובר על יום שבו אני, בגזרה חטובה במיוחד, אופיע עם שמלה לבנה שכמותה לא נראתה בארץ, אם לא בעולם כולו, בתוספת איפור ושיער של דוגמנית-על, ואנשא לבחיר ליבי המהמם ומעורר הקנאה, קבל עם ועדה, בלווית שירותי הקייטרינג, המוזיקה והבר הטובים בתחומם. וכן, אני אבחר לבוא בברית הנישואים בדרך המסורתית והאורתודוקסית, עם רב נחמד, שאמנם יקבל הנחיות ברורות לקצר את הטקס למינימום, אבל יגיד את כל הדברים החשובים, הכוס תישבר, ושנים אחר כך האלבום המעוצב יתפוס אבק על השידה.

     

    ואם אפשר רגע ברצינות - מדובר במסורת, בעייתית ונוקשה אולי, אבל מסורת, יפה וגם חשובה. ואני אולי קצת מיושנת ואולי גם לא תקינה פוליטית, אבל אינני מוצאת שום סיבה לשלשל לכיסם התפוח ממילא של יאיר לפיד / אברי גלעד / יוסי שריד ורבים וטובים אחרים עוד כמה ירוקים, כאשר גם אלה לא ימנעו ממני, ככל הנראה, למצוא את עצמי על מדרגות הרבנות אם בעתיד אני ובחיר ליבי נחליט לשים קץ לחיינו המשותפים (חמסה חמסה חמסה, שום-בצל). אז אני לוקחת סיכון שאשמע קונבנציונלית ושמרנית, אבל בבוא היום המיוחל, לא אהסס בטרם ארביץ צלילה במקווה, אתעטף בהינומה ואצעד לחופה בלב שלם ובאושר גדול.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חתונה כדת וכדין
    צילום: רויטרס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים