בימים אלה אין נביא בישראל

הנביאות תבעה מהמנהיג לדאוג לרווחת האומה ולא לטובתו האישית, לפעול מכוחו של רעיון ואידיאלוגיה ולא מכוחה של התאווה להמשיך לשלוט, ולהיות דוגמה לציבור. הרב יובל שרלו גורס שוועדת וינוגרד לא מתאימה למודל הנביא - המתריע ביהדות. ואיך בכל זאת יוצאים מהבוץ?

מערכת המשפט מופקדת על הקביעה האם עבר אדם עבירה פורמלית, אם לאו. בחברה מתוקנת המשפט אינו נעשה ברחובות העיר או במאמרי עיתונות, ואף לא בישיבות סלון, בהן הטון הכללי הוא "כולם יודעים". היא נעשית בבית המשפט, כאשר כל טיעון והאשמה מחייבים הוכחה, ויש לנאשם חזקת חפות כל עוד לא הוכח אחרת מעל ספק סביר.

 

בעיר העברית התנכי"ת היו בתי המשפט ממוקמים בשער העיר ("שופטים ושוטרים תתן לכך בכל שעריך") כדי להטביע את החותם המובהק לכל הבא לעיר כי כאן מדובר בקהילת צדק ומשפט. ההלכה אף מנהלת מאבק עיקש נגד הטיית משפט, וקובעת סדרי דין חמורים, איסור הטיית משפט הן לכיוון העשיר (לקיחת שוחד) והן לכיוון העני ("ודל לא תהדר בריבו") , ובעיקר – "על פי שניים עדים..." לאמור: אין שופטים בני אדם על ידי הערכות, לשון הרע, "הסכמה כללית", לינץ' ציבורי או כל דרך אחרת, אלא אך ורק על פי ראיות, והשופטים מופקדים על חקירה ודרישה. מבחינה זו צודקים כל המנהיגים אשר תובעים כי אשמתם תוכח בבית המשפט ואין להענישם קודם לכן.

 

בדיוק כאן נעוץ גם חסרונה של מערכת המשפט. היא אינה מסוגלת להתמודד עם תחומים שאינם עבירות, ועם העוולות היותר קשות של השלטון. היא אינה מסוגלת להתמודד עם כל הנושאים המופשטים המעצבים את טיבו האמיתי של השלטון כמו: אחריות ומנהיגות, יושרה ומקצועיות, נאמנות ומוסריות. מנהיגות ראויה היא מושג חמקמק מדי למערכת המשפט, שכן אין היא מבוססת על חוקים ותקנות, אלא על רוח כללית הנוצרת מכוחה של המנהיגות, ועל יושרה שלא בתי המשפט וועדות החקירה מסוגלים להכניסה למערכת משפטית.

 

זה בדיוק היה תפקידו של הנביא. הנביא עסק במה שמעבר למשפט הפורמלי, ומעבר לשאלת החוק והסדר. הנביא עסק במהות ההנהגה. חלק עיקרי מדברי הנביאים בנושאים החברתיים הופנה כלפי המנהיגות. הנביאים טענו כי רועי האומה מזניחים את תפקידם, ודואגים לטובתם האישית בלבד. יחזקאל לדוגמה טען נגדם: "אֶת הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ. אֶת הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ...". אין מדובר בעבירה פורמלית, אלא בהפקרת תפקיד המנהיגות. זוהי הרוח הנבואית המתמדת, והיא זו שהתוותה את הבסיס העיקרי בהתמודדות עם עוולות ההנהגה. הנביאות תבעה מהמנהיג לדאוג לרווחת האומה ולא לטובתו האישית, לפעול מכוחו של רעיון ואידיאלוגיה ולא מכוחה של התאווה להמשיך לשלוט, ולהיות מופת ודוגמה לציבור המבקש ללכת בעקבות מנהיגיו.

 

לפיכך, למסקנות ועדה הפועלת בסגנון משפטי, ובעיקר זו שמונתה על ידי הגוף המבוקר ופעלה מכוחו, יש ערך מוגבל בלבד, וטוב עושה החברה הישראלית בשעה שהיא מייחסת למסקנות היקף מצומצם של משמעות. הביקורת העיקרית צריכה להיעשות ברוח הנבואית: ההנהגה הקיימת אינה מסוגלת להוליך את החברה הישראלית להיות חברת צדק ומשפט, יושרה ונקיות כפיים (שוו בנפשכם נאום של מישהו מההנהגה הקורא לנקיות כפיים, או מורה האומר בכיתה כי עלינו ללמוד

מהאוחזים בשלטון כיצד ראוי לנהוג...). היא אינה מסוגלת לעמוד בפני החברה ולומר לה כי היא מונתה משיקולים עניינים, הייתה ענוותנית כראוי כדי להקשיב לדעות אחרות, והיא ראויה ליטול על עצמה את האחריות לטובת האומה.

 

טוב יהיה איפוא להמעיט בפסטיבל וינוגרד ובשאלות המשפטיות, ולהקשיב לרוח הכללית הנתבעת ממנהיגות ראויה כפי שהיא עולה מדברי הנביאים, ואת הרוח הזו להשוות למציאות העגומה הנגלית לפנינו. זהו הכישלון המוחלט של המנהיגות דהיום, ובשל כך אין היא ראויה לתפקידה. 

 

אין בתוכנו היום נביא, אך יש בתוכנו רבים המושפעים באופן משמעותי ביותר ממוסר הנביאים, והם הנתבעים לעמוד בשער ולהוביל מהלך כי מנהיגות ראויה תיבחן לא רק לאור עמדותיה, אלא לאור נקודות המוצא הנבואיות של יסודות המנהיגות – יושרה, נקיות כפיים, התמקדות בטובת המדינה והחברה, פעולה נקייה ככל הניתן מאינטרסים אישיים, ושימוש מושכל ועדין בכוח השלטוני. אחר כך ניתן יהיה לדבר על השאלה לאיזה כיוון מוטל על מנהיגות מסוג זה להוביל.

 

הרב יובל שרלו מחבר הספר "יראה ללבב" - על ייעוד הנבואה ותוכנה