חזרתי לביתי חרמן וגאה: כך מתחיל קשר רציני!

לא נדרש לי יותר מדי זמן להחליט שהציפור על העץ הרבה יותר אטרקטיבית מזו שביד שלי, אז שיחררתי את הציפור שביד. מה עדיף, עבודה במקביל, או נאמנות שמקדימה את זמנה? דילמה קיומית מלווה בכרוניקה של טעויות ידועות מראש

כששרון פנתה אלי באתר ההיכרויות קשה היה לי להתעלם. זה לא היה רק היופי שלה (אם כי זה בהחלט לא הפריע לי): היה משהו במבט שלה, בחיוך שלה, שהקרין חום ועומק. שילוב של פשטות ותחכום. של סקסיות ותמימות.

 

היתה בעיה קטנה אחת: באותו זמן הייתי בהתחלה של משהו עם מישהי אחרת. אני משתמש במילה "משהו" כי קצת קשה לקרוא לשתים שלוש פגישות – נחמדות, לא יותר – קשר.

 

השבתי לה שאני לא פנוי ושאשמח להכיר אותה אם וכאשר ה"משהו" הזה יסתיים. אבל שרון לא הרפתה והשיבה לי. לא יכולתי שלא לענות לה, וכך התכתבנו במשך מספר ימים באמצעות הודעות באתר. ככל שהמשכנו להתכתב, היא מצאה חן בעיניי יותר ויותר.

 

לא נדרש לי יותר מדי זמן להחליט שהציפור על העץ נראית הרבה יותר אטרקטיבית מזו שביד. חרף העובדה שקליק וירטואלי עלול להיות מאוד מטעה, הרגשתי ששרון אינה עוד בועה אינטרנטית.

 

וכאן החלה מסכת טעויות. מסוג אלו שנסיוני העשיר אמור כבר למנוע.

 

טעות ראשונה: לפני שהתקשרתי אליה נפרדתי בידידות מהציפור הקטנה שבכף ידי. לא אחת אני ניצב מבולבל ומתוסכל לנוכח הדיסוננס החריף בין דעותיי ותחושותיי הליברליות בכל הנוגע ליחסים, לבין התנהגותי במציאות, הנוטה לפרקים לשמרנות שעל גבול הצדקנות. בכל פעם שאני סוגר דלת אחת בטרם נפתחת השניה ונותר בסופו של דבר קירח מכאן ומכאן, אני נשבע שלא עוד – וממשיך לנהוג בדיוק באותו אופן. אפשר להתווכח על נאמנות ביחסים, אבל מכאן ועד לקיום פגישה עם הציפור שעל העץ תוך שמירת האופציה של הציפור הטריה שביד יש מרחק גדול.

 

שיחת הטלפון, אגב, היתה נפלאה: נעימה וקולחת. קבענו להיפגש. נפגשנו ביום שישי בערב. הקליק שהחל בהתכתבות והתגבר בשיחת הטלפון נמשך רם וברור גם בפגישה.

 

טעות שניה: למחרת, בשבת, התקשרה אלי נועה, איתה קיימתי קשר יזיזותי מובהק, מהטובים שידעתי. היא הציעה שניפגש בו בערב, לאחר שזמן רב לא התראינו. ממש בא לי לסטור עכשיו לעצמי, כשאני חושב על תשובתי. לא רק שאמרתי לה שלא אוכל לפגוש אותה באותו ערב, אלא גם הוספתי שהתחלתי לצאת (!) עם מישהי, כך שלא נוכל להמשיך להיות בקשר. היש צדקנות גדולה מזו? ושלא תתבלבלו: הפיתוי להיפגש איתה היה עצום. אבל באופן בלתי מוסבר נחה עלי באותו זמן מין רוח זרה ומוזרה של נאמנות המקדימה את זמנה. הו, היא בהחלט היתה מוקדמת מדי.

 

מיד בסיום השיחה עם נועה התקשרתי לשרון. הצעתי לה להיפגש, והיא הסכימה. הבאתי לה פרחים, נסענו לים. גיטרה, שקיעה, שיחות נפש, נשיקות לוהטות. רומנטיקה במיטבה. כשהחזרתי אותה הביתה הצעתי לה שנמשיך את הרומנטיקה בדירתה, אבל היא דחתה את הצעתי. לגיטימי, כמובן, אם כי אני הרגשתי שמעבר למשמעותו הרגעית של סירובה, היא כבר קצת פחות בעניין באופן כללי. אבל העדפתי להתעלם מהסימנים ודהרתי לביתי חרמן וגאה: ככה מתחילים קשר רציני. אמנם זה מצריך מידה כלשהי של דחיית סיפוקים, אבל מה לא עושים למען האהבה. חשבתי על אהבה. כמה פתטי. כשהתקשרתי אליה ביום ראשון והיא לא חזרה אלי, כבר הבנתי. מה שלא מנע את הטעות הבאה.

 

טעות שלישית: ביום שני בצהריים שלחתי לה סמס בניסיון להבין אם אם קרה משהו. אם עד לרגע זה עוד היה לי סיכוי כלשהו איתה, הרי שבפעולה הקטנה והפזיזה הזאת הוא נמחק. אילו הייתי מניח לה ומשאיר בידיה את האחריות להמשך ה"משהו" (הרי זו ממש תמימות לקרוא לשתים-שלוש פגישות – גם אם יותר מנחמדות – קשר, לא?), לפחות הייתי מבהיר לה שעם כל העניין שלי בה, גם לי יש גבולות. היא הגיבה במהירות וכתבה לי שהיא לא שמעה את הטלפון כי הוא היה על רטט. היא אף טרחה להוסיף שהיא מצטערת אם פירשתי באופן שגוי את העובדה שהיא לא חזרה אלי. מובן שלא קניתי את ההסבר הזה. הרי אילו היתה בעניין, היא היתה יכולה להתקשר אלי ברגע שהבחינה בשיחה שהוחמצה. שוב החלטתי לנהוג כאילו הכל בסדר ולהוסיף לאמתחתי את הטעות הרביעית.

 

סיפור שהתחיל במילים "אתה מקסים, אבל..."  

במהלך הימים הבאים היינו בקשר טלפוני פושר למדי. היא היתה מאוד עסוקה, או כך לפחות טענה. לקראת סוף השבוע הצעתי לה להיפגש ביום שישי – וזו כבר טעות חמישית. היא הסכימה, אבל איכשהו היה לי ברור שהמפגש הזה לא ייצא לפועל.

 

באופן בלתי מפתיע היא התקשרה ביום חמישי וסיפרה לי איזשהו סיפור שהתחיל במילים "אתה מקסים, אבל..." וניתן לתמצתו במשפט הבנאלי "זה לא אתה זה אני".

 

במשך שניות ספורות שתקתי, מונה את טעויותיי ומכה על חטא כל אחת ואחת מהן, מה שגרם לה לחשוב, בטעות, שאני מופתע מהצהרתה.

 

חשבתי בצער על הציפור הקטנה ששיחררתי מכף ידי, על הלילה המדהים בחברתה של נועה שהחמצתי ועל לילות פוטנציאליים מדהימים נוספים שאבדו בגין צדקנותי.

 

חשבתי על הפרחים שהבאתי לה מוקדם מדי, על שיחות הנפש שהתנהלו מוקדם מדי ועל כך שהתעלמתי מהסימנים.

 

חשבתי על כך שהנחתי לה "לסחוב" אותי שבוע שלם עם תירוצים נחותים מז'אנר ה"אני עסוקה" ועל כך שהנחתי לעצמי להרגיש רע בגלל בחורה יפה שבמשך ערב וחצי הסתכלה לתוך עיניי ושפעה חיוכים. הרהרתי בהצעתי המגוחכת להיפגש בשישי בערב.

 

היא אמרה שאולי תתקשר אחרי שתפתור את העניינים שלה עם עצמה. אולי עוד כמה ימים. אולי אפילו כמה שעות. גיחכתי ביני לבין עצמי, מנסה למצוא קשר בין הבחורה המדהימה שפגשתי כמה ימים קודם לכן לבין זו שלא מסוגלת לגמור עניין עם טיפה של כנות. עד היום לא מצאתי קשר כזה. עד היום היא גם לא התקשרה. כנראה שהיו לה באמת בעיות מאוד מסובכות.

 

אך מסכת הטעויות לא תמה.

 

טעות שישית: ניסיתי להבין ממנה מה באמת קרה. מובן שכל נסיונותיי עלו בתוהו. מודה: כנראה שאין לי ממש זכות להתלונן. הרי גם אני השתמשתי לא אחת בתירוצים האלה, כשלא הייתי מסוגל להגיד את האמת. לך תגיד לבחורה שאתה לא מעונין בה רק מפני שמשהו בתווי הפנים שלה מזכיר לך מישהו מהצבא, גם אם היא בסך הכל נראית בכלל לא רע. לך תגיד לה שזה בגלל שערות במקום כזה או אחר, או בגלל ריח פה או גוף, או אפילו בגלל משהו שברגע של פתיחות היא סיפרה על עצמה. יש דברים שלא נעים להגיד. בדיוק לשם כך הומצאה הדיפלומטיה.

 

טעות שביעית: התבאסתי. ברשימתו אהבה היא מחלה, אבל מי רוצה להירפא ממנה שפורסמה לא מזמן בערוץ, השווה אבינועם בן זאב את האהבה למאניה-דיפרסיה. השוואה מצוינת, לדעתי. איך, חשבתי לעצמי, איך אני נותן להן לבאס אותי כל פעם מחדש, לרסק אותי אל הקרקע דווקא כשאני מתחיל לרחף. ודווקא מתוך האמונה התמימה הזאת שתמיד יש בה טעם של פעם ראשונה, אני נתקף יאוש עמוק כשחריקות צורמות מתחילות להישמע.

 

כמו בפעמים רבות קודמות, שוב נשבעתי לעצמי שמעכשיו אסתפק באהבתה של החתולה שלי ובסקס מזדמן. שיחזרתי במחשבותי את טעויותי אחת לאחת ולמדתי אותן היטב, כדי שאוכל לחזור עליהן שוב ושוב בעתיד.

 

אפילוג

שבוע אחרי זה הכרתי את טל. נעימה, כיפית, מעניינת. בעיקר אמיתית. נטולת פוזות, לא משחקת משחקים. אחת מאלו שמחזירות לי את האמון במין הנשי. שמעבירות אותי למצב המאניה - לפחות עד הדיפרסיה הבאה.