אהבה היא מחלה, אבל מי רוצה להירפא ממנה

נראה שמדובר בכישלון עסקי. מעט מאוד אנשים, אם בכלל, ולא משנה הגיל, מוכנים לוותר על הרגש הזה. אבל, נניח שמדובר במדען עקשן עד מטורף, עם מידה רבה של תמימות, אחד שחושב שהוא מסוגל לשכנע את העולם כולו. הנה, הוא כבר מתחיל במסע הפרסום. מה הוא יגיד בכלי התקשורת כדי לקדם את המכירות של הגלולה?

אהבה, ייאמר בפרסומות, סובלת מעליות ומורדות. אין אהבות שאינן מכאיבות, אין אהבות שאינן גורמות מפעם לפעם לסיוטים, אין אהבות שלוות ורגועות. נכון, ייאמר בפרסומות, יש גם עליות, יש רגעים ארוכים או קצרים של אושר, יש אפילו שיאים, כיבוש פסגות, אבל האם הפסגות מצדיקות את הכאב והסבל שבאים תמיד לפניהן או אחריהן? למה אנחנו צריכים את זה, אם אפשר גם בלי? למה לא ליהנות מחיים שלווים יותר, פחות מטלטלים?

טיעונים בסדר. אין מה לדבר. נוסיף לזה תמונות נוף יפות, הפעם בלי בחורות מפתות, והחיים יכולים באמת להיראות טובים. אבל עד כמה אנחנו מסוגלים לחיות בלי עליות ומורדות? נדבר קצת לפני זה על מאניה-דפרסיה.

תחושת האושר של ימי המאניה

סטיבן פריי, שחקן אנגלי-יהודי שמצטיין במיוחד בתפקידים קומיים של רב-משרתים, גילה שהוא חולה במאניה-דפרסיה, המחלה הבי-פולארית. הוא כתב על המחלה ספר והפיק סרט תיעודי מרתק. בסוף הסרט, הוא שואל חלק מהמרואיינים אם הם היו מוכנים לוותר על המחלה. לא, הם לא מוכנים. לפחות לא אלה שהוא שאל. גם פריי עצמו אינו מוכן לוותר. יש כאלה שכן, ואולי הם הרוב, אבל השאלה המעניינת היא למה יש מי שאינם מוכנים לוותר על מחלה שגורמת להם סבל רב.

מה קוסם כל כך במחלה שנעה בין שני קטבים קיצוניים של מצבי רוח? פריי ואחרים מדברים על היצירתיות. פריי אומר שהוא לא היה מגיע להישגיו כשחקן בלי ימי המאניה שלו. המחיר הוא גבוה. פריי עצמו נעלם יום אחד לאחר הופעת הבכורה של הצגה מבטיחה ומושקעת, סיפור שעשה כותרות באנגליה, ובתקופות אחרות קנה 12 מחשבים אישיים, עשר מכוניות ועוד כהנה וכהנה חפצים שאין לו צורך בהם, בנוסף לכך שמידי פעם הוא נתקף מחשבות אובדניות. ועדיין, למרות המחיר הגבוה, הוא לא מוכן לוותר על היצירתיות ותחושת האושר של ימי המאניה.

ימי המאניה מתאפיינים בתחושה של התעלות, פעלתנות יתר, ערות יתר, אופטימיות קיצוניות שיכולה לבוא על חשבון שיקול הדעת, נטייה למעשים שאחר כך יגרמו לחרטה כמו קניות משוללות רסן, יצירתיות פורצת ויצריות מינית מוגברת, ומנגד – ימי הדפרסיה שמתאפיינים בדיכאון קיצוני, תחושת אין-אונים, התנתקות ונטייה למחשבות אובדניות. אי אפשר שלא להתפלא איך זה שיש חולים שרוצים להישאר חולים במחלה כזו.

גם אבירי היגון אוהבים את האהבה

אני לא פסיכולוג, תחום העיסוק שלי הוא פילוסופיה. אולי בגלל זה אני מרשה לעצמי למצוא קווים דומים בין אהבה לבין מאניה-דפרסיה. הדמיון ביניהן נראה לי מעניין. בשני המקרים, יש עליות ומורדות מובנים, ויש מעברים חדים מהשתטות חסרת רסן לכאב חונק. 

אהבה היא מאניה-דפרסיה בזעיר אנפין (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

אין מה להשוות בין הפער של מצבי הרוח באהבה ממוצעת ובמאניה-דפרסיה. אם כבר, אהבה היא מאניה-דפרסיה ממוזערת, או, לשם הזהירות המדעית, מאניה-דפרסיה היא אולי מטאפורה בלבד של אהבה. יחד עם זאת, יש אהבות אובדניות, מוטרפות, חסרות שליטה, משוללות שיקול דעת ובעלות פוטנציאל גבוה במיוחד של הרס עצמי.

האם אותם אוהבים מוקצנים ירצו לקחת את הגלולה נגד אהבה, גלולה שתמחק כליל את רגש האהבה מחייהם? אני מניח שהם לא ירצו בגלולה כזאת בימי השיא המוקצן, ואולי כן ירצו בה בימי התחתית המוקצנת, אבל בכל מקרה לא ירצו בה כפתרון קבע. גם אבירי היגון אוהבים את האהבה.

"לעולם לא תקבלי ממני שמחה צרופה"

"הכניסי לראשך", כותב פרנץ קפקא לאהובתו פליצה, "שלעולם לא תקבלי ממני שמחה צרופה, אבל כאב צרוף תקבלי ממני די והותר, ואף על פי כן – אל תסלקי אותי".

הרצון הזה, של אהבה למרות הכאב, הוא מוטיב ידוע, כמעט שחוק. קפקא מקצין אותו, אבל קל להזדהות איתו ולהבין אותו. כאב יכול ללכת נהדר עם חיזור. דרגות הכאב משתנות מאדם לאדם, מאהבה לאהבה, אבל אין מחלוקת על כך שאהבה מצטלמת ביחד עם כאבים. למה, אם כן, לא לחסוך מאיתנו רגש שגם מכאיב לנו, בוודאות כמעט מלאה, רגש שמטלטל אותנו בין מצבי רוח, לפעמים בתוך רגע קצר ביותר?

התשובה יכולה אולי להפתיע: הרוגע והשלווה, מצב רוח אחד שאינו משתנה כמעט, תמונה אידיאלית כמעט, הם מבחינתנו בעיה חמורה יותר מאשר מצבי רוח משתנים. הגלולה נגד אהבה תפתור אולי בעיה אחת, אבל תעורר בעיה אחרת.

יש לכך הרבה ביטויים. אין עליה אם אין מורד, אין אושר אם אין כאב. כמה מהימים המאושרים בחיי הם הימים בהם השתחררתי משירות של חודש מילואים. רגשות ככלל הם תגובות נפשיות לשינויים. אין שינוי, אין רגש. כולם רוצים להיות מאושרים, ולכן, בעקיפין, כולם רוצים גם בכאב, המאפשר בעצם את האושר.

• ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.