שבע שניות בגן עדן

ב-2007 עדיין לא ברור למה אנחנו ממשיכים לשלוח שירים גרועים לאירוויזיון. סמדר שילוני מחכה ליום שבו לא יהיה לנו איכפת מתחרות החננות הזו

וידלק אלוהים את הטלוויזיה, וירא והנה טיפקס עולים ובאים, ויעלוז. ויבקש יעקב האוזי ללחוץ על הכפתור, ויבוא פס אדום ויחסום את המסך. ויאמר אלוהים, אהה! כי ביזיתם את כבודי וכבוד יעקב בני, ויזעם, וית סערה גדולה מאוד בכל הארץ, ויבכ.

 

כן, אלה היו שבע שניות גן-עדן, שנגרעו מהשיר של 'טיפקס' וסיפקו לרווחת  

 הישראלים כולם את השערוריה השנתית במפעל האירופאי. אני לתומי חשבתי שהתקלה דווקא תשפר את המצב שלנו. קודם כל שנצא מורווחים מתחושות האשמה. דבר שני, שמעתי פעם על טריק של דוגמניות באודישנים - כדי שיזכרו אותה יותר טוב מבין כל השאפות האחרות, הדוגמנית משתדלת לשכוח משהו בחדר הבוחנים, וחוזרת אחר כך לקחת אותו. אז 'טיפקס' שכחו פס אדום ורחב על שבע שניות מהשיר שלהם, ואחר כך חזרו לערער.

 

זה לא עבד. גם את האודישן הזה לא עברנו, והדרישה להשמיע את השיר שוב, ובכן, נראה לי שרק המחשבה על האופציה הזאת צימררה את הנהלת התחרות יותר מכל רגש אשמה.

 

אבל השניות האלה הפעילו אצלנו - כמה צפוי - את הסייסמוגרף הכי רגיש לרף האנטישמיות ביבשת, זה שניזון סטטיסטית מנתון אחד בלבד: כמה דוס-פואה קיבלנו בתחרות. וזה לא מפתיע. השורשים שלנו באירופה ניזונים בעיקר מאירוע מכונן אחד, שלא בדיוק השאיר אותנו עם טעם של עוד. אז אנחנו אמביוולנטיים. נורא רוצים להתקבל מצד אחד, נורא כועסים ומצפים למחוות פיוס מצד שני. אתם רוצים מחילה? ובכן, על מחילה משלמים, ובנקודות.

 

כי מה היא התחרות הזאת בשבילנו, אם לא נסיון נצחי להיות מקובלים בחברה? לחזור לפגישת המחזור ולגרום לשאקל של השכבה להתאהב בנו? שריד מנוון תת-הכרתי מהסבנטיז, התקופה שבה עוד לא הבנו שאירופה זה לחננות, ואנחנו בעצם רוצים כמו אמריקה. מה לעשות, לא נגמלנו מאירופה בצורה מסודרת. לא עיבדנו רגשית את הכמיהה הדו-ערכית הזאת, לא עשינו איתה עבודה, וכמו "המסעדה שבסוף היקום" היא ממוקמת לנצח בנקודה בעל-זמן, מוגנת מפני השנים שחולפות, ניצבת על סף המפץ הסופי ואף פעם לא מגיעה אליו. 

 

תגידו יפה שלום

עכשיו לא נותר אלא להיפרד מהמפעל לשנה זו (למי אכפת מהתחרות הזאת אם אנחנו לא בפנים?), כי זה היה האירויזיון האמיתי שלנו. הסמי-פיינל, המתאבן שהפך למנה העיקרית, והאמת? זה היה די דומה לדבר עצמו. שילובים אקסטרווגנטים של מבצעים, שכללו את מדונה שמקבלת על עצמה את דין הדת הקזאחית, או הבחורה שבעליל זעמה על חברת אוטובוסים כלשהי, כל מיני קטעי ביניים על פינים מתלהבים שלא קולטים שבעצם לא יורד שלג, ואני מוכנה להישבע שאנדורה ומונטנגרו תפסו טרמפ על אותו סולן. אז תגידו יפה שלום, או שתעשו מה שטיפקס עשו - תרדו על בקבוק ויסקי ותפתחו ציפיות לקריירה באירופה.

 

אבל למרות הכל, לא הכל אדום. אנחנו כנראה בכל זאת מתפכחים ומתבגרים. עובדה - יותר אנשים יודו היום שהשיר של טיפקס היה, בפשטות, לא מוצלח. יותר ויותר אנשים לוקחים את האירוויזיון פחות ופחות ברצינות. עוד לא ברור למה אנחנו ממשיכים לשלוח שירים גרועים לתחרות, אבל כמו שזה נראה מכאן, יש סיכוי שיום אחד כבר לא יהיה לנו אכפת. שאירופה תעבור לידינו ולא ירעדו לנו הביצים מתשוקה, ולא נחזור הביתה ונפתח אלבומים ישנים, או נצלצל ליזהר כהן וננתק.

 

כשזה יקרה, נוכל סוף סוף להיכנס למערכת יחסים בוגרת ואמיתית, עם תחרות זמר בשלה, פתוחה, שתאהב אותנו כמו שאנחנו, רצוי עם גרין קארד וחברים בהוליווד. אמן.