לקום מחר בבוקר ולשתוק

ערוצי הטלוויזיה התחרו ביניהם מי יספק יותר קלישאות ומליצות, אבל בטקס ההשבעה של שמעון פרס נדמה שהמציאות גברה על שדרניה. אריאנה מלמד מאחלת לנשיא ולנו עתיד טוב יותר

מתישהו בין געיית השופרות ל"אדון עולם", החל להתברר כי טקס ההשבעה הוא גם אירוע של גירוש רוחות רעות, סוג של היטהרות מלווה ברצון עצום לפתוח דף חדש, לא ברור בדיוק איזה ומה טיבו, אבל לפחות כזה שלא יזכיר את דיירו הקודם של בית הנשיא. לפיכך, מצד המציאות גייסו את מטהרי-האויר המילוליים הכי זמינים: רסס קלישאות ועוד קלישאות, וכך אפשר היה להוכיח (שוב) ששבטי ישראל לא ירדו לעולם עם חוש מידה, או כשרון מיוחד לנהל טקסים.

 

כיוון שערוצי הטלוויזיה גם הם מכלל שבטי ישראל, התברר שהשידורים המתגלגלים התחרו ביניהם במידת הנמנום שהם יכולים להשרות על הצופה באותן קלישאות ממש. שיאי המליצה וההגזמה שייכים כמובן לערוץ 2, אבל אפילו סוקניק ולוי ביום רע לא יכולים להגיע לקרסוליה של דליה איציק: בנאום ארוך מלא אוויר חם, היגגה הנשיאה-בפועל-היוצאת על כך שעכשיו, עם השקיעה, "עם ישראל שב מעמל יומו" כדי "לקום מחר עם שיר חדש בלב". לפרס אמרה, "אתה תהיה נשיא ללא הפסקה". מי כותב את הזבל הזה?

 

יונית וגדי ניהלו שידור מאולץ, מבוהל מאפשרויות של נפילת מתח, רווי בתחיבת מיקרופונים לפרצופיהם של אנשים שבאמת לא היה להם מה לומר. בערוץ 10 דווקא נרשם שיא קומי קטון, באותה שיטה, כשארקדי גאידמק התעקש לענות בעברית לשאלות והודיע: "אני עמך פשוט אנד יו קן אסק מי ווט יו וונט". הממלכתי, כהרגלו, דשדש: לזכותו של יעקב אחימאיר צריך לומר שהאירוע לפחות לא הביך אותו, והוא התייחס אליו בטבעיות מוחלטת, כאילו אינו שייך לשבטים המפשלים בטקסים אלא לעם טוב יותר, מחונן בנימוס מופלג וביכולת להבין את גודל המעמד בעודו מתרחש.

 

מצד המציאות, רגעים חינניים של נעבעכיות – נינו התינוק של כבוד הנשיא פועה ברגע הלא נכון, מיקרופונים לא מכוונים – הפרו את המחנק הקלישאי, אבל לא טשטשו כמה שיאים של חוסר טעם. גם בנאומו של האזרח מספר 1, למרבה הצער: לא הוא היה האיש שצריך לספר לנו את הביוגרפיה שלו עצמו. מישהו אחר צריך היה לעמוד שם ולעשות זאת. ובהחלט אפשר היה להימנע ממשפטים בולשביקיים עבשים כמו ההגיג על המעבר "מן הזרוע המבצעת אל הכתף המלכדת": השבטים, מפולגים ומסוכסכים ככל שיהיו, כבר התבגרו מעט.

 

לא מפליא לגלות שערוץ 10 וערוץ 2 ביקשו להיפטר מן המבוכה מוקדם ככל האפשר, וגם הם בחוסר טעם בולט. ירון לונדון עשה זאת באחת, ובהפגנת מחווה פיזית שפירושה אחד: נמאס. ערוץ 2 נפרד מן הממלכתיות באמצעות יצפאן, שבא לקדם תוכנית חדשה, כי הלא הכל כפוף לשביבי-אחוזוני-רייטינג, והכל דאחקה, וזה היה היום שבו בחרו לגרור למסך את חקייני פרס לדורותיהם כדי לבדוק אם ימשיכו. בערוץ 1, בשובה ובנחת, המשיכו לסקר מצעד של לוחצי ידיים.

 

מי יתן והנשיא החדש יזכה לבריאות מופלגת ולאריכות ימים, ולו כדי שבשבע השנים הבאות לא נשמע עוד אוסף קלישאות כזה, מצד המציאות או מטעם שדרניה.