כמה שווים חיי הרוגים בכביש?
150 מיליון שקל מאד רצה, וגם קיבל, שר התחבורה. 14 הרוגים בשבוע, הם אלה שאפשרו לו לשכנע את ראש הממשלה לתת את הכסף. את החשבון הסופי והציני, אתם מוזמנים לעשות לבד
חלק מכם לפחות מרגיש הרבה יותר טוב הבוקר, כך אני מניח. זה החלק מכם ששמע שראש הממשלה, אהוד אולמרט, החליט לבטל את הקיצוץ המתוכנן של 150 מיליון שקל בתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. רגע, ננסה לדייק. הוא ביטל תוספת בגובה זה, אותה דרש שר התחבורה "כדי להילחם בקטל בכביש". אבל מה שאולי לא הבנתם, זה שמדובר באקט ציני, פוליטי, ובעיקר חסר משמעות אמיתית לבטחונכם-אתם על הכביש.
בסופו של יום, 150 המיליון האלה לא יעלו ולא יורידו - מקסימום יציגו את מופז באור חיובי מעט יותר, ואת אולמרט כקשוב לרחשי לב הציבור. המשתמשים בכביש, אתם ואני? אנחנו לא באמת מעניינים. ועדות היו ויהיו, בדרך כלל אחרי אסונות, אבל שינוי אפשרי בגישה, נראה ריאלי עוד פחות מגשם באוגוסט.
ההרוגים שווים כסף לשרים
למעשה, כל מה שקרה בישיבת הממשלה, הוא ששר התחבורה מופז שיחק היטב בקלפי הטרגדיה שהוגשו לו בדמות 14 הרוגים בשבוע האחרון. בסיבוב הראשון דרש מופז לנפח את תקציב הרשות ב-150 מיליון. אולמרט לא מצמץ וסרב לכך. לא "קיצץ" - כפי שמקורבי מופז אוהבים לספר - אלא סרב להגדיל. המהלך הבא היה של מופז, ששיחק ב"שברו את הכלים" ועזב ישיבה בזעם, תוך שהוא מבהיר ש"ככה אי אפשר". לא, הוא לא הניח את המפתחות על השולחן. באמת, אל תגזימו.
המצב בכביש קשה? אולי נקיים על זה עוד ישיבה? (צילום: גיל יוחנן)
אולמרט עדיין לא מצמץ. ולא הייתה לו שום סיבה. אחרי הכל, ראש הממשלה צריך היה לפשפש בארכיון ynet, ולגלות כי רק לפני חודש וחצי, זמן קצר לפני סירוב הגדלת התקציבים, הבהיר אותו מופז כועס כי העסק דווקא עובד לא רע בכלל עם התקציב הנוכחי. כמו כל שרי התחבורה שלפניו, ללא יוצא מהכלל, נפל מופז לפח הנתונים המחמיאים. אתם יודעים כבר, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספרת שיש ירידה בכמות התאונות וההרוגים, שר תחבורה תורן מחכך ידיו בהנאה, ומשחרר טפיחת כתף עצמית.
במקרה של מופז זה קרה ב-11.7: "הנתונים שהוצגו היום הם עדות לכך שניתן, תוך השקעת המשאבים המתאימים ובדרכים הנכונות, להציל חיים ולצמצם את מספר הנפגעים בתאונות דרכים". וגם, "מאז קמה הרשות החדשה, יש מי שמרכז ומנהל את האינטגרציה של כל הגופים העוסקים בבטיחות בדרכים". ומה קורה אחרי 14 הרוגים במהלך שבוע אחד? הגלגל מתהפך. לפתע אין משאבים מתאימים, לפתע הרשות אינה יכולה לפעול כהלכה. להזכירכם, תקציב הרשות לשנה הקרובה, אחרי סירובו של אולמרט להגדילו, עמד בדיוק על אותו תקציב של 2006. תקציב ממנו נוצל רק חלק, אבל למה להיות קטנוניים.
והאמת המרה היא?
שכלום לא קורה. שכלום לא באמת נעשה. זאת אומרת, לפעמים כן, ובדרך כלל לא. כן, כאשר יש טרגדיה. התעריף לישיבת חירום במשטרת התנועה או במשרדי הממשלה או בוועדות מוועדות שונות, מוכר וידוע לכל העוסקים בתחום. נהרגו חלילה שני אופנוענים בסוף שבוע, בתאונות שהחרידו את המדינה? החבר'ה האלה משתוללים ואין להם רסן - ישיבה מיוחדת. שתי תאונות משאית קטלניות? אוהו, חובה לבדוק מה קורה על הכביש עם מפלצות המתכת הגדולות - ישיבה מיוחדת. ארבעה צעירים חזרו מבילוי והתרסקו? בטח ובטח שצריך ישיבה. לנהגים עבריינים יש המון עבירות? ישיבה נוספת.
ולפני ההתלהמות הכוללת, רגע אחד לפני שכל המומחים לעניין - ויש כאן המון, אתם יודעים - מסבירים שמדובר בפעילות מבורכת, עדכון חשוב. כל ישיבה כזו היא חשובה. כל ישיבה כזו צריכה להתקיים. הבעיה היא, ששום כלום לא יוצא ממנה. כלום, אפס. ספק אם יש מדינה בה נערכו יותר ישיבות בנושא תאונות דרכים. ספק אם יש מדינה בה נערכו יותר ועדות לבדיקת הקטל בכביש. ספק רב אם יש מדינה בה נושא ההרוגים והפצועים על האספלט, מייצר יותר כותרות ומשחרר יותר רגשות. לא מכיר הרבה מדינות בהן ראש הממשלה מחוייב על-פי חוק לקחת חלק במאבק הזה. לא מכיר מדינה בה ראש ממשלה מתעלם באופן כה גורף ממותם של מאות בשנה.
כי תכל'ס, בסופו של דבר לא באמת נעשה כאן משהו כבר עשרות שנים. כל הדו"חות נקברו, כל המומחים נזנחו, ושר תחבורה אחרי שר תחבורה עושה קולות של "אכפת לי", אבל בורח ברגע הראשון שמתאפשר לו. אל תטעו לחשוב שאצל מופז זה יהיה אחרת. בעצם, אם יקבל עוד כמה מאות מליונים, הוא עשוי לשקול להישאר.