בסוף 2001 אושר חוק הפטריוט (Patriot Act), המיועד להקל על המשטרה הפדרלית במרדף אחרי טרוריסטים. החוק סיפק ל-FBI סמכות חסרת תקדים לפשפש במאגרי מידע אזרחיים בחיפוש אחר חשודים ועורר ביקורת קשה
מצד פעילים למען הפרטיות. החוק הסמיך את ה-FBI להפיץ צווים לקבלת מידע על אנשים ללא אישור של בית המשפט, ולאסור על נמעני הצו לגלות כי הצטוו למסור את המידע.
אותם צווים, המכונים National Security Letters (ובקיצור, NSL), מאפשרים ל-FBI לבקש מחברות מידע אישי על מנויים, תשלומים ששילמו ועוד. משנת 2003 ועד 2005 ה-FBI הגיש 143,000 בקשות לקבלת מידע על פי החוק, לרוב ללא התערבות של בתי המשפט.
שופט: החוק קובע בזכויות אדם
אך בשבוע שעבר בית המשפט המחוזי בארה"ב נענה לעתירה של האגודה לזכויות האזרח והכריז כי החוק פוגע בזכויות אדם בסיסיות. השופט, ויקטור מררו, קבע כי הסמכות שניתנה ל-FBI לבקש פרטים על אנשים אינה חוקתית והפרה את התיקון הראשון לחוקה האמריקנית ואת עקרון הפרדת הרשויות מאחר שעיקר את סמכותו של בית המשפט.
הוא כינה אותו "אישור גורף לחטיפה של ערכים חוקתיים". הוא הבהיר כי בתי המשפט, ולא רשויות אכיפת החוק, חייבים למלא תפקיד פעיל בחקירות הנוגעות להפרת זכויות הפרט, וכי מערכת האיזונים והבלמים חייבת להישמר. הפסיקה התקבלה במסגרת תביעה של גולש אלמוני נגד משרד המשפטים האמריקני, שהוגשה באפריל, 2004. ספקית האינטרנט של אותו הגולש קיבלה מה-FBI צו המחייב אותה למסור פרטים אודותיו.
לא מדובר בפעם הראשונה בה מררו נדרש לנושא. בעקבות פסיקה דומה שלו, משרד המשפטים האמריקני תיקן את החוק, והתיקונים הרחיבו את סמכויות ה-FBI.
הצעת חוק נתוני תקשורת, המתגבשת בישראל ביוזמת משרד המשפטים והמשטרה, כוללת סעיף
המסמיכה קצין משטרה להתיר קבלת נתוני תקשורת המצויים במאגר מידע של בעל רישיון בזק, בלא צו של בית המשפט, אם שוכנע כי יש צורך, שאינו סובל דיחוי, בקבלתם לשם מניעת עבירה מסוג פשע או גילוי מבצעי או לשם הצלת חיי אדם, כאשר אין די זמן לקבל צו.
ההיתר על פי סעיף זה יוגבל ל-24 שעות (בהשוואה ל-48 שעות המותרות בחוק האזנת סתר) ויחויב בדיווח מיידי לקצין בדרגת ניצב-משנה שהוסמך לצורך העניין, על ידי מפכ"ל המשטרה. המידע שיסופק ללא צו יהיה ספציפי מאוד ויכלול רק שם של אדם, חברה, כתובות מגורים ומספרי טלפון.