מסע בין כסה לעשור

"בחצי שנה האחרונה אני תלויה בין עולמות - החילוני , שמרים גבה למשמע עניין ההתחזקות שלי והדתי, שפוער פה כשאני מציבה מולו עשייה דתית שלא עומדת באמות המידה שלו. לכבוד עשרת ימי תשובה החלטתי לעשות מעשה". אילנית סוויסה, מחזאית אשדודית (שגרה בתל-אביב) יוצאת למסע. פרק א'

ברווח שבין הגלוי והמכוסה, ברווח שבין הלבנה הנעלמת בפתיחת השנה החדשה לזו הנגלית ביום הכיפורים, במתח שבין דף חלק וחדש לבין פנקס מלא עבירות, אני יוצאת לחפש אותי.

 

כבר שנים שאני מנהלת דיאלוג עם אלוהים, ולאחרונה אני אכן מוצאת שיש חשש סביר לדאגתם של כמה מהטוקבקסטים היקרים הטוענים שאני "עוד מרוקאית מתוסבכת" וככל שאני לומדת יותר ומתקרבת אל הארון של ישראל סבא, ההסתבכות שלי הולכת וגדלה.

 

מצד אחד, נעים לי ללמוד ואף יותר מזה, הרבה יותר מזה. אני באמת מוצאת שתורת השם תמימה, משיבת נפש. התפילות העתיקות שלנו נוגעות בי בחדרי חדרים, מצוות מסוימות הן לחם חוק עבורי והאמת, האמת היא שבחצי שנה האחרונה אני הולכת ומתחזקת ואני גם אומרת את זה בקול רם. מה זה מתחזקת? כמו שזה נשמע. לא רק לומדת אלא גם מקיימת. שחרית, קריאת שמע שעל המיטה, אני כבר לא אוכלת דברים לא כשרים, לא מדליקה אש בשבת ועוד מיני מתיקות, מצוות נעימות שמשמחות אותי, אין לי מושג איך זה קרה אבל לאט ובטוח, זה קרה.

 

מצד שני – נעים לי איפה שאני. נוח לי לא לקיים את כל המצוות, קשה לי מאוד לוותר על הרגלים חילונים מובהקים ואני בעיקר לא בהירה לעצמי כשאני שואלת את השאלה הבנאלית "למה בעצם כל זה?".

 

וככה אני תלויה לי בין שני עולמות - החילוני , שמרים גבה מעוצבת בקפידה, למשמע עניין ההתחזקות שלי והדתי, שפוער פה בתדהמה, כשאני מציבה מולו עשייה דתית שלא עומדת באמות המידה שלו.

 

קח תרמיל, קח מקל

אז החלטתי, בימים הנפלאים האלה, בהם מרגישים את השכינה מרחפת בליטוף קל על פנינו, בימים הקסומים האלה שבין כסה לעשור לצאת למסע. מסע שיביא לי מעט שקט. שיביא איתו החלטה, מי אני, לאיזה זרם אני משתייכת, האם אזנח את העולם החילוני, עולם שכולו טוב ותענוג ושיש בו, גם יש בו, הרבה רגעים מלאים בערכים, לטובת העולם הדתי, המלא באתגרים, המורכב, המתוחם, זה שמושכני אחריו, זה המבקש ממני לנעול נעלי ספורט נוחות ולצאת בעקבותיו, אל עולם שבו עבד ה' הוא לבדו חופשי.

 

אני יוצאת למסע, בעיקר למקומות דתיים, אני רוצה לשמוע את הקהל הזה. הדתי הפשוט, זה שנראה לי, לפחות מהצד כאילו שהוא והקב"ה ממש חברים טובים, ההוא שזה לא בא לו במאמץ גדול, אלו שבשמחה תמיד ועם זאת מודעים לחסרונותיו של האל ואף מדברים עליהם בגלוי. לא אלו מהילדות ומהנעורים שלי שעבדו את האל בחרדה והוא היה רחוק מהם שנות אור.

 

המסע שלי ינוע ברחבי ארץ מהמרכז, לצפון מהמרכז לדרום מהמרכז לירושלים ובחזרה. תכננתי לי שבוע מרתק של מפגשים עם אנשים, כנסים ונופים מרגשים. אני מזמינה אתכם להצטרף אלי ואני כותבת לכם על המסע הזה שלי כי אני רוצה שתהיו עדים, כי אני רוצה לדעת שבסוף כל יום אני מנסחת במילים, אני מדייקת באותיות ואני רוקמת ושולחת אליכם מארג של מה שעבר עלי.

 

יכול להיות שיש שם מישהו שאילנית סוויסה , שהיא "סתם אחת", עוברת את מה שהוא, שהוא "סתם אחד", מרגיש וחווה. אז תחסכו ממני את השאלה "מי היא ואת מי היא מעניינת?" בימים של חשבון נפש אני יכולה לומר, אני צריכה אתכם שתקראו אותי, אני מקווה שמישהו שם צריך אותי קוראת אותו.

 

ראש השנה, בבית הכנסת באשדוד

בערב ראש השנה, עם פרוץ הכסה, בבית הורי שבאשדוד, לבשתי חג והלכתי לבית הכנסת של אבא שלי. בית כנסת על שם רבי חיים פינטו זצ"ל.

 

בית הכנסת שבעבר היה מלא אנשים, הצטמצם לכדי שתי שורות מסביב לתיבה, היו בו אולי חמישים אנשים, בעזרת הנשים הייתי לבד. התפילה הסתיימה מהר מהרגיל והתפזרנו הביתה ללא התרוממות רוח גדולה במיוחד. בדרך הביתה שאלתי את אבא שלי לאן נעלמו כולם? אבא שלי, נאנח אנחה קורעת לב ואמר: "בשנה שעברה גזר אלוהים על חלק מיושבי בית הכנסת מי לחיים ומי למיתה. אצלנו עלו הרבה להתפלל איתו, שם על יד כסא הכבוד, אז גם הילדים שלהם כבר לא באים להתפלל וכבר אין נכדים שעושים רעש ובלגן וככה בית הכנסת מתרוקן, זה עולם הולך ונעלם, טוב שבאת איתי, יא בינתי".

 

רשמתי לעצמי שלפחות פתחתי את השנה במצוות כיבוד אב. רציתי לספר לו על המסע שלי אבל שתקתי, שלא יצפה לשום דבר ושלא יתאכזב.

 

המסע נמשך: על התשליך של ראש השנה ועל צום גדליה בתל אביב, בין בתי הכנסת לתיאטרון.