אם הייתם אומרים לי לפני שנה שהאהבה פשוט תנחת אצלי בבית, בדיוק כשאאבד תקווה, הייתי אומרת שדברים כאלה קורים בסרטים ולא במציאות. אם הייתם אומרים לי שהוא יראה כמו החתיך בסרט נעורים אמריקני ולמרות זאת יהיה חכם ורגיש ומקסים ועוד מיליון דברים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם - הייתי אומרת שהסיכוי שאפגוש מישהו כזה שווה לסיכוי שאפגוש חדקרן. אם הייתם אומרים שהוא יראה לי מההתחלה כמה הוא רוצה אותי, שהוא יודה בפגישה השנייה שלנו שהוא פוחד לאבד אותי, שהוא יתקשר אלי כל יום, שיחכה בסבלנות עד שארצה לשכב איתו - הייתי צוחקת ואומרת שאין גברים כאלה בתל אביב.
אבל לפעמים דברים כאלה קורים במציאות, לא רק בסרטים, וכך הוא פשוט נכנס לביתי ולחיי לפני שנה, יום לפני יום ההולדת שלי, שיצא בדיוק ביום כיפור – כאילו אלוהים החליט לסלוח לי על חטאיי ולתת לי מתנה ענקית ליום ההולדת (אגב, השנה יום ההולדת שלי יוצא השבוע, מזל טובים ומתנות לכאן או למייל, איחולים לבביים בסגנון "הלוואי שתמותי" או גרוע מכך "שלא תתחתני לעולם" – לשלוח כטוקבק, בנוהל, שכולם ייהנו).
הוא הגיע רגע אחרי שהתייאשתי, בתקופה הכי מחורבנת מבחינה רומנטית ומהרבה בחינות אחרות, אחרי ששיחקתי אותה תל אביבית מגניבה, יצאתי עם כל משוגע בעיר והגעתי למסקנה שאני לא מתאימה למשחק ההתחלה. המשכתי לצאת, לנסות, אבל לאט לאט הבנתי שלא משנה כמה דברים נראים מבטיחים בהתחלה, בסוף משהו ייהרס.
המשכתי לנסות, להעמיד פנים שאני עדיין מאמינה, שהכל עניין של הסתברות סטטיסטית, ושאם אצא מספיק ולא אתחפר בבית – הוא יבוא. חלמתי על הרגע שהוא יבוא ואז אומר לו "חיכיתי לך כל כך הרבה זמן, כבר חשבתי שלא תגיע" והוא יחייך אלי ושנינו נדע שהכל בסדר. אבל החלום הילדותי הזה הלך ונעלם במפגש עם העולם.
ובעודי במצב הרוח האופטימי והמלבב הזה, ניר, חבר יקר שאני מכירה מהתיכון, התקשר אלי כדי להגיד לי שהוא הולך לנחות אצלי ביום כיפור יחד עם חבר נוסף שאני מחבבת (למרות הכל) ועם השותף הנאה אך מפוקפק מוסרית שלו, שעל עלילותיו שמעתי כבר אי אלו שנים. בהתאם למצב הרוח האופטימי, החלטתי שאין סיבה להחליף את הבגדים, וכך קיבלתי את פני האהבה עם מכנס קצר חושף תחתון, גופיית פסים ושורשים כהים שהשתלטו בנחת על החצי העליון של ראשי.
הופתעתי לגלות שהקזנובה המפורסם הוא בחור שתקן מאוד
באופן מפתיע, הוא הוקסם, ולמרות שהוא מכחיש זאת, אני חושבת שהוא התאהב בי מהרגע הראשון. אני מצידי הופתעתי לגלות שהקזנובה המפורסם הוא בחור יפה מאוד ושתקן מאוד, שבמשפטים המעטים שהוציא מפיו גרם לי להרגיש שהוא אחד האנשים היותר חכמים שאפגוש בחיי. לרגע חשבתי להתאהב בו, אבל החלטתי שלא ייצא מזה שום דבר וכדאי לוותר מראש.
למרבה הפלא, יום לאחר מכן גיליתי שהוא רוצה אותי, ולמרות החששות והפחדים ההדדיים שנינו המשכנו הלאה באומץ, בלי משחקים, מתנהגים לפי הרגש למרות הפחד מהפגיעה שעלולה לבוא בכל רגע.
פתאום החיים נהיו משהו שכל כך שווה לחיות אותו
אחרי שני דייטים כבר ישנו ביחד כל לילה, בלי שהוא יחשוב שהדבר מקנה לו חזקה על גופי, וכעבור זמן קצר מאוד אמרתי לו בקול רועד שאני אוהבת אותו, פוחדת למרות שידעתי שהוא אוהב אותי, כפי שהוא אכן אמר מיד אחרי.
ופתאום החיים נהיו משהו שכל כך שווה לחיות אותו, כי איך אפשר לא להיות מאושרת כשאני נרדמת בחיבוק שלו, והדבר הראשון שאני רואה כשאני פותחת עיניים זה הוא? וכל יום נראה כמו היום הכי ארוך והכי קצר בעולם, וכל פגישה נראתה כמו התחלה חדשה וכמו מפגש עם החבר הכי טוב שלי שאני מכירה כל חיי, והאושר הזה שמלווה אותי בכל צעד רוצה לפרוץ החוצה בצעקה "אני אוהבת אותך".
אני עדיין לא מאמינה לגודל מזלי שהאיש הנפלא הזה אוהב אותי, ומתרגשת כל פעם מחדש כשהוא מפתיע אותי בעוד מחווה שמראה לי כמה הוא אוהב אותי, מעיר אותי בלילה כדי לחבק אותי, לוחש לי מילות אהבה באוזן, מאמין בי ומעודד אותי כשאני לא מאמינה בעצמי (מה שקורה כמה פעמים בשעה), מרשה לי לכתוב את הדברים הכי נוראיים בלי לכעוס יותר מדי ובאופן כללי, מתנהג כאילו אני הדבר הכי נפלא בעולם. וקשה לי להאמין שהאיש הזה, החכם והעדין שאני מעריצה בתור אדם ומאוהבת בו מעל האוזניים בתור חבר, אוהב אותי כל כך, אבל לאט לאט אני מתחילה לקבל את זה.
ועכשיו, כשאנחנו שנה ביחד, וזה נראה לי כל כך הרבה וכל כך מעט, אני מפסיקה לרגע עם העוקצנות הרגילה והופכת להיות כל כך דביקה שבא לי להקיא מעצמי. כי למרות שזה קשה, לפעמים צריך לעצור ולהגיד:
אני אוהבת אותך.