במלחמה הקרה הזאת אני לא מנצחת
עוד לא למדתי להתמודד עם העובדה שאי אפשר להאמין לאף מילה שגבר אומר בתחילת מערכת יחסים, ולכן אני מתנהגת לפי העיקרון המשפטי לפיו כל אדם חף מפשע עד שלא הוכח אחרת. מה שאומר שכשיש שיחה מרתקת, ואנחנו בקושי מצליחים לא להסתער אחד על השני, ואז, בסוף הדייט, הבחור אומר שיתקשר, אני מניחה שהוא מתכוון לזה. וכשזה לא קורה - אני מופתעת כל פעם מחדש
"אל תגיד את זה, חשבתי. אל תגיד 'אני אתקשר'. מפני שאם תגיד את זה, אני אאמין לך, ואז אני אבלה כל דקת ערות בציפייה לצלצול הטלפון... אני יכולה לעמוד בזה שלעולם לא אשמע ממנו שוב, אבל אני לא יכולה לעמוד בזה שיעוררו בי ציפיות שווא" (קרול וולפר, "נערת הסיגריה")
הסיבה הראשונה לסלידה הגדולה שלי מחיי הרווקות היא חוסר הוודאות והאימה שנובעת ממנה. הציפורניים הכסוסות, אלפי הסיגריות במאפרה, השעות ארוכות של שיחות עם חברות טובות זכורות לי טוב מדי, וכל זאת למה? כיוון שבחור, אפילו אם אני לא סגורה על מידת העניין שיש לי בו, לא התקשר בזמן.
אני לא סתומה, אני יודעת כבר שהקשר בין מידת ההתלהבות שהבחור הראה בדייט לבין הפעולות העתידיות שלו דומה לקשר שיש ביני לפיזיקה גרעינית, אבל זה לא אומר שאני מתנהגת לפי זה.
עדיין לא מצאתי את הדרך להתמודד עם העובדה שאי אפשר להאמין לאף מילה שגבר אומר בתחילת מערכת יחסים, ולכן אני מתנהגת לפי העיקרון המשפטי לפיו כל אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכח אחרת, מה שאומר שכשיש שיחה ארוכה, שנינו נראים מרותקים, בקושי מצליחים להחזיק את עצמנו מלהעיף את ספלי הקפה/בירה/וויסקי ולהסתער אחד על השני, ואז, בסוף הדייט, הבחור אומר שהוא יתקשר, אני מניחה שהוא מתכוון לזה, וכשזה לא קורה - אני מופתעת והמומה כל פעם מחדש.
הקטע הכי מעצבן הוא שאם הבחור היה אומר לי שזה לא יילך, הייתי ממשיכה הלאה בקלי קלות (אלא אם הוא עשה את זה בדרך נבזית במיוחד). אבל דייט עם בחורה מוציא מכל בחור את המרגל הסובייטי הקטן שבו, וגם עינויים סינים לא יצליחו לחלץ משפט כזה מבחור. ככל שהבחור נחוש יותר בדעתו לא לראות אותך שוב, הוא יישמע יותר בטוח בעצמו כשהוא אומר לך שיתקשר.
הייתי אמיצה בלפחות מקרה אחד, כשהיה ברור לי שהבחור לא הולך להתקשר, ולכן אמרתי לו שלא יגיד את זה אם הוא לא מתכוון להתקשר. הוא היה המום והבטיח לי שהוא התכוון לזה והוא הולך להתקשר. משם הוא המשיך ישר לפגישה עם המפעיל שלו, אמר לו שהאויב כמעט חשף אותו, המפעיל סידר לו זהות חדשה ככל הנראה, ומאז נעלמו עקבותיו.
וכאן אנחנו חוזרים לחוסר היכולת להשפיע על המצב, לציפורניים הכסוסות ולניתוחים האינסופיים של מה היה בדייט ולמה הוא לא מתקשר.
"אין לי בעיה לפעול לפי האינסטינקטים שלי. ולא אכפת לי מה הבחור יחשוב על זה. אני אגיד מה שבא לי. אני אעשה מה שבא לי. אני אהיה פרובוקטיבית כאוות נפשי. עד הזיון... זוהי תסמונת 'האם אני מוצאת חן בעיניו או לא?' כל הלהט הפרה אורגזמי הרברבני שלי מתנדף, ואני הופכת לעוד רווקה נוירוטית המחכה לצלצול הגואל" (קרול וולפר, שם)
אז אני, מה אכפת לי אני, אני אשב ואחכה לו? לא! אני אשה מודרנית ואסרטיבית וכל השיט הזה, ואם בא לי לפגוש מישהו, אין סיבה שאני לא אתקשר אליו. אם אני רוצה לשכב איתו, אני אשכב איתו, ואם יש לו בעיה עם בחורה שיודעת מה היא רוצה, שילך וידפוק את הראש הניאנדרטלי שלו בקיר של המערה הסמוכה. זה, פחות או יותר, הנאום הקבוע שלי כשחברותי נוזפות בי על זה שהתקשרתי/פתחתי רגליים/עשיתי כל דבר לא בחורתי אחר. שוב ושוב אני מסרבת להקשיב להן, עושה מה בראש שלי, ואחרי זה חוזרת לייבב. שוב ושוב הן מסבירות לי שאני צריכה לחכות לטלפון, ושוב ושוב אני מגלה שאין לי את זה בגנים. שהמעשה הכל כך פשוט הזה, שכל פרחה ממוצעת מצליחה לעשות באותה קלות בה היא עושה פרנץ'-מניקור, הוא בלתי אפשרי עבורי. את המבחן הראשון, הדייט עצמו, אני מצליחה לעבור בלי למצמץ, זאת המלחמה הקרה שאחרי הדייט שגורמת לי לרדת מהפסים שוב ושוב.
בהתחלה חשבתי שמדובר כאן בסוג מסוים ונאלח במיוחד של גברים, אבל עם הזמן הסתבר לי שלא, זאת תופעה גורפת לחלוטין. מעט האנשים שלא נגועים לפני הסקס, נופלים חלל אחריו. גיליתי שגם אדם שכבר דמיין את הילדים המשותפים שלנו יברח כאילו יש לי צרעת, אם שכבתי איתו אחרי פרק זמן שנראה לו קצר מדי.
הצביעות הזאת מייאשת אותי כל פעם מחדש, הלו, אנחנו בשנת 2006, כולנו ילדים גדולים, אני מאמינה שרוב הגברים יודעים שהבחורה שיוצאת איתם כבר הזדיינה עם בחור או שניים לפניהם, ויש להניח שהם עשו את אותו הדבר מצידם, מן הסתם עם בחורה. יצא לי כבר לשמוע גברים מקטרים שהישראליות "בונקריות" שלא מוכנות לשכב איתם. אז מה לכל הרוחות אתם רוצים?
המסקנה שלי היא שלמרות המודרניות כביכול, אנחנו חיים בחברה ויקטוריאנית. בתיאוריה זה נחמד להכיר מישהי מגניבה שלא דופקת חשבון ועושה מה שבא לה, אבל ברגע שאתה פוגש מישהי כזאת במציאות, היא נכנסת לקטיגוריה, מסומנת, ואתה תמשיך לך הלאה, והלאה, עד שתמצא את הבחורה שתתנהג אליך כמו איילה לפני טורף. וכשתצוד אותה סופסוף, תוכל להרגיש מסופק כיוון שהשגת משהו טהור. לשאלה כמה נמרים רכבו על אותה איילה קודם אין שום רלוונטיות לנושא, מבחינתך, היא תמה וברה. ונגד הצביעות הזאת, אף אחד לא מתקומם. גדולת הפמיניסטיות תמלמל משהו לא מובן על הביולוגיה של הגברים. ואני, מאי שלא מצליחה לשחק את המשחק, מה נותר לי לעשות חוץ מלהדליק עוד סיגריה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
