חנונים יכולים לעוף

ב"צ'אק" ו"ריפר", שתי סדרות שעלו במקביל בארה"ב, מבקשים היוצרים לשלב בין החנון של הכיתה לסופרמן. אבל למרות כוחות-העל, הן לא מתרוממות

האמריקאים בפוסט טראומה. הם בדיוק יצאו ממערכת יחסים ארוכה עם "אבודים", "24" ו"גיבורים", והם פשוט לא מוכנים להתחייב שוב לטווח ארוך ולזוגיות תובענית. או שאולי אלה התסריטאים שלא מוכנים לקרוע את התחת על תסריט מפותל, בעל 12 עלילות במקביל, 15 גיבורים ואינספור טוייסטים בפרק, רק בשביל שיבטלו אותם אחרי שלושה.

 

בכל מקרה, התוצאה זהה - סדרות בעלות פטנט אחד, עלילה פשוטה וברורה לכל, כשכל פרק עומד בפני עצמו. הצופים לא חייבים לעקוב בדריכות, התסריטאים לא צריכים להתאמץ על פיתוח דמויות, מוטיבים ופרה פסיכולוגיה וכולם יוצאים מרוצים. האמנם?

צ'אק. גאון מחשבים שמסתבך עם יעקב פרי

 

"Chuck" ו"Reaper", "ריפר" ו"צ'אק", מי בא קודם זה כבר לא משנה, מאחר ולמעשה מדובר כמעט באותה הסדרה בשתי רשתות מתחרות. צ'אק היא סדרת מדע בדיוני בעוד שריפר היא סדרה של כוחות-על ויחי ההבדל הקטן מאוד. שתי הסדרות כל כך דומות שיש מקום לחשד בריגול תעשייתי, מה שמסתדר גם עם קווי העלילה שלהן.

 

צ'אק, המשודרת ברשת NBC ונקנתה לשידור בארץ על-ידי HOT, נוצרה על ידי ג'וש שוורץ (היוצר של "או.סי" ו"גוסיפ גירל") וכריס פדק. מאז עלייתה לשידור בסוף ספטמבר עומדת התוכנית על ממוצע צפייה של שלושה מיליון צופים. כל פרק בה הוא בן 42 דקות. העלילה בקצרה מספרת על בחור צעיר שבמוחו הושתל הזכרון של המרגל הטוב בעולם.

 

ריפר משודרת ברשת ה-CW, נקנתה על ידי יס, נוצרה על ידי טרה באטרס ומישל פאזקס, אך מנופפת בעיקר במעורבותו של קווין סמית בבימוי הפיילוט ויעוץ לסדרה. הסדרה עלתה בספטמבר, יום אחרי צ'אק. גם היא עומדת על ממוצע צופים של שלושה מיליון. כל פרק בן 60 דקות. במרכזה בחור צעיר שביום הולדתו ה-21 מגלה שהוריו מכרו את נשמתו לשטן.

 

במרכז שתיהן ניצבים חנונים נוירוטים שלא מתפקדים בחברת נשים, אבל יש להם כוחות בתחומים אחרים. מוקפים בחבורה גיקית, הם מנהלים את חייהם הבינוניים וחסרי השאיפות. בעל כורחם הם מגויסים למשימות שלכאורה גדולות עליהם במידות רבות, אך למעשה מוכיחות שוב ושוב שהאנטי-גיבור הוא הגיבור החדש.  

 

בינוניות אהובתי

מעבר להיותן לא מעניינות במיוחד, שתי הסדרות הן סמל לבינוניות יצירתית. היוצרים שלהן רוכבים ללא בושה על גל גיבורי-העל שמאיים לנשל את הריאליטי מהתואר הטרנד הכי מאוס בטלוויזיה. נראה כאילו הפטנט שהם המציאו – במקרה של צ'אק זה זכרון אינסופי של מאגר ה-CIA ובמקרה של ריפר עסקה עם השטן - אמור לדעתם להספיק ל-13 פרקים. אבל הרעיון ממצה את עצמו בפרק הפיילוט וכל אלה שבאים אחריו נראים כמו שכפול.

ריפר. סתם חנון שנקלע לצרות עם השטן

 

בניגוד ל"פושינג דייזיס", המצטיינת במראה מופלא המחפה לעיתים על עלילה שטוחה, בשתי הסדרות האלה אפילו הצילום או הסגנון לא מתהדר במקוריות יתר. קטעי האקשן בריפר חביבים, אלה בצ'אק סתמיים להפליא. במאבק בין השניים לריפר יש איזו נקודת יתרון. אי שם נדמה שיש בה משהו שמזכיר את "סופרבאד", אפילו סצינת הפתיחה בפרק הראשון דומה באופן חשוד לזו של הסרט.

 

היוצרים, כך נדמה, היו כל-כך מרוצים מהמסגרת, שלא אימצו את המוח שלהם לגבי כל השאר - ובהתאם גם תאי המוח שלכם לא יזוזו מילימטר. אבל אם כבר החליטו שם ללכת על רעיונות קלים מדי לעיכול שאינם מחייבים יותר מיזיזות רנדומלית עם הצופים, למה למתוח כל פרק על פני 45-60 דקות? היתרון הבולט של קוויקי טוב, ואת זה כל חנון יודע, הוא המהירות.