כשלוחצים חזק מדי
המון מתים קמים לתחיה ומתים שוב ב"Pushing Daisies" שעלתה השבוע בארה"ב וזכתה לתשבוחות. אבל הסדרה הזו כל כך מתוקה ואסתטית, שאין בה אפילו שריד למורבידיות אפלה או כל רגש אחר. אור אלתרמן חולקת על האמריקנים
עכשיו אנחנו חוזרים לקשר הזה ב-Pushing Daisies, סדרת הדגל החדשה של ABC, שעוקבת אחרי נד, אופה ומוכר פאי שמסוגל להחיות מתים בנגיעת יד. אבל ליתרון המרשים הזה יש גם מחיר: אם נד נוגע במי שהקים לחיים בפעם השנייה, הקורבן נופח את נשמתו במיידי. מצד שני, אם המת ממשיך לחיות יותר מ-60 שניות, מישהו אחר בסביבה הקרובה ימות במקומו.
בית הפאי. נראה כמו חלום, מרגיש סתם (מתוך הסדרה)
"Pushing Daisies", שנרכשה על ידי yes, היא פרי מוחו של בריאן פולר, המורגל בהתעסקות עם מתים מהסדרה הקודמת שלו "מתים במשרה חלקית", ובמוזרויות בכלל, מתוקף תפקידו כיועץ ל"גיבורים" ו-Wonderfalls, סדרה שיצר ושזכתה לראות אור מסך ארבעה פרקים בלבד.
הסדרה, שבתפקידים הראשיים שלה משחקים לי פייס, אנה פריל וצ'י מקברייד, עשתה רעש גדול טרם יציאתה. ABC נלחמה ב-NBC על הזכויות, המבקרים יצאו מגדרם אחרי צפייה בפיילוט והשוואות ל"אבודים", "בנות גילמור" וטים ברטון נזרקו באוויר. גם הקהל המתין חסר נשימה עד לשידור הפרק הראשון בשבוע שעבר. הביקורות המהללות לא איחרו להגיע והרייטינג עמד על 13 מיליון צופים.
יפה וטיפשה
לזכותה יאמר כי הסדרה המושקעת הזו אכן מצליחה להביא לטלוויזיה שפה ויזואלית חדשה לגמרי, כזו שהתרגלנו לראות בסרטים כמו "סיפורי דגים", "אמילי" ויצירות של טים ברטון. הסיפור כולו מתרחש במעין חלום-אגדה המחוזק באמצעות קולו הסמכותי של המספר ג'ים דייל. "Pushing Daisies" ללא ספק לוקחת את המדיום צעד אסתטי אחד קדימה באמצעות הצבעים החזקים, ההפקה הגרנדיוזית, הצילומים המרהיבים והארט המושקע והמלא בפרטים.
אסתטיקה על חשבון כל השאר (מתוך הסדרה)
אבל בסופו של דבר, "Pushing Daisies" מבטיחה הרבה יותר ממה שהיא מקיימת. העלילה הכביכול מתוחכמת מתגלה כעקרה מכל רגש, בעיקר בגלל עומס הפרטים שבה. המתים בה נחמדים ומשתפי פעולה, והקמתם לחיים והריגתם בשנית היא לא יותר מפעולה מכנית ומלאת חן. אבל זו בדיוק הבעיה, ממתי מתים הולכים טוב עם חן?
העלילה עצמה, על אף הפוטנציאל שלה, מפסיקה לעניין כבר באמצע הפרק הראשון. סיפור האהבה בין נד לצ'אק, אהבת ילדותו, אותה העיר לחיים לאחר שנרצחה ולכן נידון לא לגעת בה שוב לעולם, מעורר חיוך למראה הפתרונות היצירתיים שמוצא הזוג על מנת להתקרב פיזית זו לזה, אבל לא באמת נוגע ללב או מעורר אמפתיה. אם היה זה סרט טלוויזיה זה היה נסלח, אבל הפרק הזה, בן 45 הדקות, לא מעורר תיאבון לצפות באלה שיבואו אחריו, ויש עוד 12 כאלה.
יכול להיות שיוצר הסדרה אכן ניסה ליצור אגדה מתוקה או אולי אמירה מתחכמת של הפוך על הפוך. מה שזה לא יהיה, זה מרגיש מפוספס. נדמה שאת רוב האנרגיה שלו השקיע פולר במראה ושכח בדרך את העלילה והדמויות, שטוחות מבצק עלים.
בניגוד ליצירות של טים ברטון, דיויד לינץ' או "משפחת אדמס", עבודתו הקודמת של הבמאי של "Pushing Daisies", בארי זוננפלד, ולמרות שכל כולה עוסקת במתים-החיים, אין בסדרה שריד למורבידיות, תחושות אפלות וקמאיות, תת הכרתיות או אחרות. "Pushing Daisies" היא סדרה מתוקה מפאי, שאפילו לא מצליחה להשאיר טעם לוואי.
לפנייה לכתב/ת 
