בערב יום השואה - משה קיבל לב חדש בגרמניה
משה רוסו כבר ראה את הסוף. אחרי שורת התקפי לב הוחלט להטיסו להשתלת לב דחופה בגרמניה, שם המתין תשעה חודשים עד שנמצא הלב המתאים. זה קרה בערב יום השואה האחרון. "אם היתה בארץ מודעות לתרומת איברים, אולי הייתי עובר את הניתוח כאן, לצד המשפחה והחברים". את הפגישה המחודשת עם בני משפחתו מתאר משה: "הרגעים של חיי"
גיל בן נון
פורסם: 14.12.07, 10:39
בערב יום השואה בשנה שעברה ישב משה רוסו (47) עם חבריו בלובי ההמתנה של מחלקת הלב בבית חולים אשר נמצא, כמה סמלי, בגרמניה. בחצות ניגש אליו רופא וביקש לקחת ממנו בדיקת דם תוך שהוא רומז כי הגיע הרגע לו חיכה רוסו בגרמניה תשעה חודשים. הלילה יושתל בו לב חדש. "זאת הייתה השעה הכי מפחידה בחיים שלי. זה היה רגע של גורל בו הבנתי שאני פה ולא פה. עמדו לחרוץ את גורלי", מספר רוסו.
את התקף הלב הראשון חווה משה בינואר 1997, במהלך אירוע חברתי בבסיס ההדרכה בו שירת בצבא הקבע. התקף הלב אירע לאחר שלא שעה להפצרות רופאיו להפסיק לעשן, להימנע מאכילת שומנים ולשמור על דיאטה. "אנחנו לא כל כך מפנימים את העניין הזה", עובר משה לשפת רבים לפי הצורך. "המשכתי לעשן ואכלתי לא תקין". בהמשך אותה שנה עבר התקף לב נוסף.
"אנחנו תמיד חושבים על ה-2%"
משה ניסה להמשיך בשגרת חייו אך הגוף תבע מנוחה. "לא יכולתי לסחוב שקיות מהסופר, להשתתף במסיבות ובטיולים של הילדים שלי, נאלצתי להפסיק לשיר בחבורת הזמר בה שרתי למעלה מ–20 שנה, לא יכולתי לבצע כל פעילות בסיסית אחרת, רגילה, שכל בן אדם אחר היה מסוגל לעשות אותה. זה ממש עצר לי את החיים", מתאר משה שהשתחרר מהצבא וניצל את הכשרתו כמנהל מרפאה כדי לעבודה בתפקיד זה במרפאות אזרחיות.
בדיקות המעקב נעשו תכופות ובכל פגישה התבשר כי מצבו מורע. כשנה לפני ההשתלה תיפקד ליבו ב– 20% בלבד. "היו לי פרפורי חדרים מדי פעם. הרגשתי סחרחורות מיוחדות שבעקבותיהן חלה התעוררות בדפיבלטור (מכשיר המסדיר את קצב פעולת הלב באמצעות מכת חשמל, ג.ב), כל יום קיבלתי ממנו מכה", אומר משה.
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
יום אחד, במהלך עבודתו בין כתלי בית חולים תל השומר, חש ברע והזעיק בעצמו קרדיולוג וצוות של שח"ל שנאלצו לבצע בו החייאה באמצעות מכות חשמל. משה פונה לטיפול נמרץ בבית החולים שם חווה, עוד באותו יום, דום לב נוסף. השתלת לב שריחפה כל העת באוויר הפכה לצורך קיומי.
רוסו עם אנשי הצוות הרפואי בגרמניה. "פחדתי מהניתוח"
"פחדתי מהניתוח: להגיע בגיל 47 לשלב בו אתה מתמודד עם השאלה אם לעבור את הניתוח או לא. הסטטיסטיקה מדברת על 98% הצלחה בהשתלות לב אבל אנחנו כבני אדם חושבים תמיד על ה–2%", אומר משה ולראשונה זע באי נוחות על כסאו. מעתה, ככל שנעמיק, יתרגש ויחליף תנוחות רבות בתזזית אשר תעמוד בניגוד רב לביתו המסודר, המקרין שקט על אורחיו.
"הרגשתי שהמוות בפתח"
חודשיים לאחר אשפוזו בתל השומר, מתנודד בין חיים למוות, החליטו הרופאים להטיסו להשתלה דחופה. בגרמניה יוצב מצבו והוא נכנס לרשימת הממתינים להשתלה. "זה פשוט כלא. לך תתמודד עם אווירה אחרת, עם חיים אחרים. עם המחשבה שאולי לעולם לא תחזור. הניתוק עצמו שיבש לי לגמרי את החיים. המצב הרפואי שלי לא איפשר לי לצאת מבית החולים וגם פחדתי שאם אצא החוצה אקבל דום לב, או שלב יגיע ואני לא אספיק להגיע להשתלה".
הנסיעה המתוכננת לשבוע–שבועיים החלה מתארכת ומשה טיפס על הקירות. "למרות שאני לא ניצול שואה, הפחד שלי היה שהגרמנים ייקחו אותי. כל הזמן שמעתי את הצעידות, דפיקות הרגליים על הרצפה. באחד הימים היו מחוץ לבית החולים הפגנות. הרגשתי שאני נמצא בשואה, חד וחלק. הרגשתי מאוים כל הזמן. למרות שהייתה אווירה מצוינת והצוות התייחס אלי בצורה יוצאת מן הכלל", מתאר משה שנעזר לבסוף בפסיכיאטר מקומי בכדי להתגבר על סיוטיו.
מצבו הרפואי ידע עליות וירידות. לפרק זמן מסוים הוא אף הורד מרשימת ההמתנה. "זה היה היום הכי קשה. פתאום ראיתי שאני חוזר ארצה. אחרי חצי שנה של המתנה אני פתאום לא מועמד להשתלה". בסופו של דבר הוחזר משה לרשימה.
מדי פעם סיפר לו הצוות על לב שכמעט ונמצאה התרומה עבורו אך לא הייתה התאמה מלאה, ולעתים נסך בו הצוות תקווה כי מדובר בתקופה בשנה (למשל תחילת עונת הסקי) שבה עולה מספר מקרי המוות. "הרגשתי כאילו המוות בפתח וזאת הרגשה לא טובה, למרות שהייתי אופטימי והרגשתי שהניתוח יצליח", אומר משה ומיד מוסיף: "רציתי שכל זה יקרה בארץ ולא בגרמניה, הרגשתי לא טוב עם זה. אם הייתה מודעות לתרומות איברים בארץ, אולי היה לי סיכוי לקבל לב כאן ולא הייתי מנותק ומרוחק ממשפחתי ומסביבתי. התמיכה של המשפחה, של הילדים, של החברים, היא מאוד חשובה ולא קיבלתי אותה. הייתי רחוק".
ואז זה קרה. ביום השואה בשנת 2006.
"אלה היו הדקות של חיי"
כמנהגו, שרף משה את הזמן במשחקי קלפים בלובי המחלקה. בחצות ניגש אליו רופא וביקש לקחת ממנו דגימת דם באמתלה שמדובר בבדיקה שגרתית שנשכחה מהצוות בבוקר. מופתע אמר לרופא כי בבוקר דווקא לקחו ממנו את
הבדיקה. הרופא נכנע ורמז לו כי ייתכן שהלילה יזכה בלב חדש. "הייתי מבולבל ושמח", מספר משה.
צוות בית החולים החל להכינו לניתוח בעוד משה שר בקול את שירו של אהוד מנור "מישהו", אותו אף ביקש שישירו מעל קברו הפתוח בהלוויה. "כל החיים עברו לי בראש. לא חשבתי שאני הולך לזכות בחיים, חשבתי על ה–2%, חשבתי שאני עומד ללכת", הוא מזדעזע.
"ברגע שהתעוררתי הרגשתי חי. הרגשתי שהכל גודל לי פתאום. משעה לשעה גזזתי את ציפורניי. השיער גדל לי יותר, היה לי דופק בראש שאף פעם לא הרגשתי. היו לי כל מיני תופעות שלא הכרתי לפני ההשתלה", חוזר משה אל מיטת בית החולים בה שכב ובגופו פועם לב חדש, ליבו של גבר גרמני בן 22. "בהתחלה ראיתי המון דמויות. בכל דבר ראיתי פרצוף מסוים. הלכתי וניסיתי, אולי בתת מודע, לגלות איך נראה התורם שלי. ביום שהתעוררתי מהניתוח ראיתי דמויות, ראיתי מישהו שיושב לי על המיטה והייתה לי דמעה, התרגשתי מזה".
כששב ארצה התעקש לצעוד בכוחות עצמו, מכבש המטוס ועד לאולם קבלת הנוסעים בנתב"ג, אל הפגישה עם בני משפחתו ובעיקר עם בנותיו (19,15), "זה היה בארבע לפנות בוקר ואלה היו הדקות של חיי. הרגשתי שאני חוזר לעצמי. ראיתי מול עיניי את המשפחה. זה היה פשוט מדהים. אמרתי לעצמי שבשביל זה היה שווה לחזור לחיים".
בתקופה האחרונה חזר לשיר בלהקה הייצוגית של ראשון לציון, "כרמים", בה נהג לשיר עוד טרם חלה, אבל העובדה שהוא לא יכול להיחשף לשמש, להרים משקולות ובעיקר למצוא עבודה, מעיבה. "ברגע שאתה אומר שאתה מושתל חוסמים אותך".
אסיר תודה לכל הצוותים הרפואיים שטיפלו בו מסכם משה: "יש כאלה שסוגרים עיניים ויש כאלה שפוקחים. אם הרפואה נותנת את האפשרות להציל אחרים, אז למה לא? אפשר לזכות בחיים חדשים. רק שאתה מגיע לתהום הזה אתה מבין כמה זה חשוב".
כבר חתמו על כרטיס אדי ומפצירים גם בכם להציל חיים - לחצו כאן