פגיעה קשה בעצב ההתרגשות

יום אחד נועה הודיעה לדניאל שזהו, היא רוצה לחתוך. הוא היה קרוע מזה לגמרי, התהלך כמו סמרטוט, שבועיים לא דיבר, כמעט לא אכל, רק ישב בבית ובכה. אחר כך פתאום שום דבר לא נראה לו כבר חשוב או מלהיב. פרק 1 בסיפור

הדבר הראשון שאמרו לו הרופאים היה לא להיות אופטימי מדי. "עברת פגיעה קשה, וזה ניתוח מסובך עם סיכויי הצלחה לא גבוהים, אז אין מה לטפח ציפיות בינתיים". דניאל שאל אותם כמה לא גבוהים, והרופאים אמרו לו שבין 40 ל- 50 אחוז. "טוב, יאללה, בואו נעשה את זה", סיכם, כאילו החליט על פירסינג חדש בגבה ולא על ניתוח של חמש שעות בהרדמה מלאה.

 

כשדניאל התעורר הוא היה עדיין מטושטש, אז הוא שאל את האחות אם הניתוח הצליח. האחות קראה לרופא, שאמר לו שעדיין מוקדם לדעת ושבכל מקרה זה תהליך שיקומי ארוך, שבסופו אולי עצב ההתרגשות שלו יחזור לתפקוד חלקי. ואולי לא.

 

כששואלים את דניאל איך זה קרה, הוא מספר על זה כאילו הוא ראה את הכל בסרט, ועוד סרט משעמם. "יום אחד נועה הודיעה לי שזהו, אנחנו לא מתאימים, ושהיא רוצה לחתוך. כמו בצבא: לצאת אחרי שנתיים על חוסר התאמה". הוא עוצר לגחך מהבדיחה של עצמו בפעם המאה. "אז הייתי קרוע מזה לגמרי, ממש סמרטוט. במשך שבועיים לא דיברתי עם אף אחד, כמעט ולא אכלתי, רק ישבתי בבית ובכיתי. אחר כך, כשחזרתי לעשות דברים, פתאום שום דבר לא נראה לי חשוב או מלהיב במיוחד, אפילו לאוכל היה טעם שונה. לא פחות טעים, רק פחות מעניין. אחרי חודשיים כאלה הלכתי לבדיקה. הרופא שלח אותי לסי.טי ושם גילו שנפגע לי עצב ההתרגשות, ושבגלל זה אני ככה. שבוע אחר כך כבר קבעו לי תור לניתוח".

 

"ככה" זה אומר אדיש, פסיבי, לא צוחק בקול, לא בוכה. פשוט לא מתרגש משום דבר. אפילו כשהראו את יגאל עמיר מחייך בטלוויזיה אחרי שהרשו לו להביא ילדים – עניין שלבדו היה מוציא מדניאל פעם ארסנל שלם של קללות, גידופים והצעות לשלוח את הזוג המאושר לירח דבש בדארפור – הוא רק נשף בקול וסינן "למה הוא לא מת כבר, הבן זונה?".

 

אחרי שגם הניתוח לא הצליח, כבר אף אחד לא האמין שמשהו יכול להשתנות. החברים השלימו עם המצב, המשפחה הבינה שאין מה לעשות, ודניאל? גם אם זה הפריע לו, הוא היה אדיש מכדי לומר משהו דרמטי. לפחות עד שפגש את כרמית.

 

סיוון הבינה שיש כאן סיכוי לשתי ציפורים במכה

כרמית היתה חברה של סיוון, ידידה שלו מהלימודים. הוא פגש אותה כשעבד עם סיוון על סמינריון משותף. לא היה פה שום תכנון מוקדם: הם עבדו בדירה של סיוון, וכרמית קפצה לקחת ממנה תכשיט לחתונה של בת-דודה שלה. אבל כשהמבטים שלה ושל דניאל הצטלבו ונשארו תקועים זה בזו ליותר מכמה שניות, סיוון הבינה שיש כאן סיכוי לשתי ציפורים במכה – גם בחור חדש לחברה שלה וגם מישהי שאולי תצליח להוציא את דניאל מהאדישות שלו. כששאלה אותו מה הוא חושב על הרעיון, ענה דניאל בצורה הכל-כך אופיינית לו: "למה לא? יכול להיות סבבה".

 

בהתחלה הכל הלך כמו חלום. דניאל, שהיה מודע למצבו הבעייתי, זייף התלהבות בצורה מושלמת (ויש שיאמרו מושלמת מדי): הוא התקשר כל יום ואמר לה כמה שהיא יפהפיה ושהיא ממש מוצאת חן בעיניו, וקנה לה זר פרחים ענק במלאת חודש לפגישה הראשונה שלהם, שלח סמסים חמודים, וחיבק ונישק ואהב כמו בספרים. הכל, רק שלא תחשוד שיש לו בעיה.

 

כרמית, שהיתה אחרי שברון לב לא קטן בעצמה, לא ידעה את נפשה מאושר על הבחור הנפלא שהכירה. בכל פעם שפגשה את סיוון שאלה אותה שוב ושוב "איך לא הכרת לי אותו עד עכשיו?", וסיוון רק גמגמה משהו על זה שהיא לא ידעה אם יתאימו.

 

אחרי חצי שנה, דניאל התחיל להרגיש בנוח בקשר, ובמקביל גם להוריד קצת במינון העמדת הפנים. הוא אהב אותה, היא אהבה אותו, והוא חשב שזה מספיק. בינתיים הוא גם הפסיק ללכת לפיזיותרפיה, שלדעתו לא ממש הועילה לו, ובמקום זה בילה עוד זמן עם כרמית. היא הרגישה שמשהו בהתלהבות שלו כבה, אבל ייחסה את זה לזמן שעבר מאז שהתחילו לצאת. "פרפרים כמו בהתחלה הרי לא נשארים לנצח", הסבירה לעצמה. ביום שהציעה לו לגור ביחד, והוא ענה לה "סבבה, למה לא, יכול להיות מגניב" מבלי לסובב את הראש מהטלוויזיה, היא הבינה שמשהו לא בסדר.

 

את החודש הראשון שלהם בדירה המשותפת העבירה כרמית במבחנים קטנים. היא היתה שואלת אותו כל מיני שאלות על הקשר שלהם ועל החיים שלו, מספרת לו על דברים קשים או מופלאים שקרו לאנשים שהכירה או מציעה רעיונות קינקיים לשדרוג חיי המין – לכולם דניאל הגיב באדישות או בהתלהבות מזויפת. בסוף נמאס לה והיא החליטה להתעמת איתו. "תגיד לי, מה קורה איתך? אני מספרת לך כל מיני דברים, מציעה הצעות ואתה אדיש!"

 

"אדיש? מה פתאום, חמודה שלי..." הוא קם וחיבק אותה, מקווה שיצליח להינצל ברגע האחרון.

 

כרמית הורידה את ידיו מכתפיה והביטה בו ברוגז. "אל תשחק איתי, אני עליתי עליך. עכשיו תספר לי מה לעזאזל הסיפור שלך. אני עד כדי כך לא מעניינת אותך?"

 

"לא, מה פתאום? את מאוד מעניינת אותי. זה ממש לא מה שאת חושבת..."

 

"אז תספר לי מה זה!" היא דרשה בתוקף.

 

והוא סיפר לה.

 

בהתחלה כרמית חשבה שהוא צוחק עליה, או שאולי מנסה להסתיר משהו ממש רע. היא לא שמעה על עצב ההתרגשות הזה מימיה, וזה לגמרי נשמע לה כמו משהו שהוא המציא. אבל אחרי שדניאל הראה לה את ההגדרה בוויקיפדיה, והסביר לה שהצלקת בעורף היא לא פציעה ממשחק כדורסל, היא התחילה להאמין.

 

כבחורה מעשית, כרמית מיד הסיטה את נושא השיחה לפרקטיקה: "מה אפשר לעשות עם זה? אין טיפולים שיכולים לעזור? מה עם תרופות? דיקור סיני? משהו?"

 

דניאל סיפר לה שהרופאים אמרו שרוב הסיכויים שהעצב לא יחזור לתפקד, שהוא ניסה פיזיותרפיה שלא עזרה. אחר כך הוא הסתכל לה בעיניים, אמר לה שהוא אוהב אותה, ושאם גם היא אוהבת אותו היא תקבל אותו כמו שהוא. כרמית חיבקה אותו ואמרה שברור שהיא אוהבת אותו ושאם זה מה שהוא רוצה, היא תעזוב את הנושא.

 

כבר למחרת היא התחילה עם הבירורים. כרמית עברה אצל הנוירולוגים המומחים בכל בתי החולים במרכז, וכולם נתנו לה את אותה התשובה: אין עוד מה לעשות, וכדאי שתשלימי עם המצב.

 

כשיצאה ממשרד ראש המחלקה באיכילוב עם דמעות בעיניים, רצה אחריה המזכירה, נתנה לה פיסת נייר מקופלת ואמרה לה בלחש להתקשר למספר שכתוב בפנים. "בת אחותי עברה משהו דומה, והוא היחיד שהצליח לעזור לה", אמרה, תוך שהיא מסתכלת סביבה בחשש. "לא קיבלת את זה ממני, בסדר? ושיהיה לך בהצלחה".

 

המשך הסיפור