הטיפול של רפיק: לא טוב לא כסף
אחרי שסיפר את סיפורו נשכב דניאל על המיטה, ורפיק מרח שמן ריחני על הצלקת שעל עורפו והחל לעסות אותה בעדינות. המסאז' היה מרגיע, ורגע לפני שדניאל נרדם רפיק התחיל להשמיע קולות מוזרים שנשמעו כמו תפילה אינדיאנית. דניאל, שלא הצליח לעצור את צחוקו, כבש את פניו במיטה. המשך הסיפור
על הפתק שנתנה לכרמית המזכירה באיכילוב היה כתוב שם,"רפיק", ומספר טלפון. כרמית לא התאפקה והתקשרה אליו כבר מהדרך. הקול מן העבר השני היה של גבר בשנות ה-40 לחייו, אבל עם נימה שלווה שלא שומעים בדרך כלל אצל גברים בגיל הזה בארץ.
כרמית סיפרה לו שקיבלה את המספר מחברה שהמליצה עליו והסבירה את הבעיה של דניאל, שאיבד את היכולת להתרגש. היא אמרה לו ששמעה שהוא יכול לפתור בעיות כאלה. רפיק אמר שזה תלוי בחומרת המצב, ואת זה הוא יכול לקבוע רק בפגישה אישית. הם קבעו לשבוע אחר כך, ורגע לפני שניתקה כרמית שאלה אותו עוד שאלה: "איך בדיוק אתה מטפל בדברים כאלה? אתה משתמש בדיקור, פיזיותרפיה, צמחי מרפא אולי?"
רפיק שתק לכמה שניות ואז אמר "לא בדיוק. השיטה שלי היא קצת שונה, את תראי. בכל מקרה אני לא דורש תשלום אם אני לא מצליח לפתור את הבעיה, ככה שאין לכם מה להפסיד".
כרמית שמחה, אבל גם חששה לספר לדניאל על רפיק. הוא הרי אמר לה שהוא לא רוצה להתעסק בעניין הזה יותר, ושאם הוא השלים עם המצב שלו אז גם היא צריכה לקבל את זה. די מהר היא הבינה שיש לחוסר ההתרגשות של דניאל גם צדדים חיוביים.
"מה זאת אומרת קבעת לי תור?" אמר כשבישרה לו על הפגישה הצפויה, "חשבתי שהבהרתי לך את דעתי בנושא".
"כן, אבל לי קשה לקבל את זה. מתוק שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך ועשיתי את זה רק בשבילך, בבקשה אל תכעס עליי".
"אני לא כועס, אני סתם... טוב נו, לא נורא. מתי הפגישה?"
הקליניקה של רפיק היתה בביתו הפרטי, בכפר אז"ר. זו היתה וילה קטנה מוקפת עצים, שעציצים עם צמחי תבלין ופרחים קישטו את קירותיה החיצוניים ואת השביל המוביל לכניסה. מבפנים נשמעה מוזיקה הודית, וריח קל של קטורת אפף את החצר. כשנפתחה הדלת הופיע מולם גבר שנראה כאילו זה עתה חזר מטיול בהודו: בגדי פשתן לבנים וקלילים, שיער ארוך מפוזר, זקן קצר אך לא מטופח ושרשרת אבנים צבעוניות על הצוואר.
בפנים היו פזורים מזרנים מכוסים בסדינים צבעוניים
"בואו, היכנסו", הוא החווה בידו פנימה, וברגע שסובב את הגב אליהם דניאל הסתכל בכרמית והרים גבה בתמיהה. כרמית חייכה אליו ועשתה פרצוף של "נו, מה אכפת לך? ננסה". בפנים היו פזורים מזרנים מכוסים בסדינים צבעוניים, על הקירות היו תלויים לונגים גדולים עם דוגמאות לא מובנות, וריח הקטורת היה חזק בהרבה מאשר בחצר.
רפיק הושיב את השניים על מזרן באמצע החדר ומזג תה מקנקן לשלוש כוסות קטנות. אחר כך פנה אל דניאל וביקש שיספר לו הכל, מההתחלה. דניאל פתח בסיפור הפרידה הקשה מנועה, בתקופה הקשה שעבר אחר כך ובאדישות שהשתלטה עליו. אחר כך סיפר על הניתוח ועל הפיזיותרפיה הארוכה שלא ממש שינתה שום דבר, ובסוף תיאר איך הכיר את כרמית ואיך, למרות שהוא אוהב אותה מאוד, הוא עדיין לא מצליח להתרגש משום דבר.
לאורך כל המונולוג רפיק רק הנהן, ומדי פעם הביט בכרמית שהחזיקה בידו של דניאל. לבסוף הוא קם וביקש מדניאל שיבוא איתו, כרמית נשארה לשבת במקומה.
הוא הוביל אותו למיטת עיסוי בפינת החדר, קרוב לחלון ולרמקולים שהשמיעו מנגינה אתנית קצבית. דניאל נשכב על המיטה, ורפיק מרח שמן ריחני על הצלקת שעל העורף והחל לעסות אותה בעדינות. המסאז' היה מרגיע, ורגע לפני שדניאל נרדם רפיק התחיל להשמיע קולות מוזרים שנשמעו כמו תפילה אינדיאנית. דניאל, שלא הצליח לעצור את צחוקו, כבש את פניו במיטה. אבל תוך כמה דקות הוא התרגל גם לקולות האלה, והיה מצליח אפילו להירדם אלמלא חש בדקירה קטנה בעורפו. "מה זה? מה עשית לי?" הוא סובב את ראשו אל רפיק.
"אל תדאג, זה צמח מיוחד שהבאתי מהודו, יש לו סגולות ריפוי מיוחדות", ענה רפיק בשלווה, ודניאל לא התווכח יותר מדי. אחרי עוד עשר דקות של עיסוי רפיק אמר לדניאל לקום ושניהם חזרו למזרן עליו שבה כרמית. דניאל הביט ברפיק, אחר כך בכרמית, אחר כך שוב ברפיק. "נו, נרפאתי?"
"תגיד לי אתה. איך אתה מרגיש?"
"מאוד רגוע..." שפשף דניאל את עורפו.
"וחוץ מזה? יש שינוי בהרגשה הפנימית? התרגשות כלשהי?"
דניאל שתק ובהה באוויר לרגע, אחר כך הסתכל בכרמית במבט מתנצל ואמר בשקט: "לא. אני מצטער".
כרמית החזיקה את ידו בשתי ידיה ואמרה לו ש"לא נורא, העיקר שניסינו". הם הודו לרפיק על הזמן שלו, ודניאל אפילו רצה לשלם לו, לפחות על המסאז', אבל רפיק לא הסכים לקבל מהם כסף. "כמו שאמרתי, אני לא מקבל תשלום אם אני לא פותר את הבעיה", אמר לדניאל, אבל הביט רק בכרמית לשנייה ארוכה מדי.
בדרך חזרה כרמית לא דיברה, רק בהתה בכביש דרך החלון. "מה קרה? למה הוא הסתכל עלייך ככה?" שאל אותה דניאל.
"הסתכל עליי? לא שמתי לב", ענתה מבלי להפנות את הראש.
דניאל לא האמין, אבל גם לא רצה ללחוץ עליה. היא נראתה כל כך מאוכזבת מהפגישה, שהוא העדיף לא לפתוח בעיות חדשות.
במשך כל השבוע כרמית היתה מרוחקת, לא דיברה הרבה ונראתה עצובה. דניאל ניסה לעודד אותה, ואמר לה שהמצב לא כזה נורא ושמה שחשוב זה שהם אוהבים. כשזה לא עזר, הוא שאל אותה שוב אם רפיק אמר לה עוד משהו שגרם לה לכזו עצבות, אבל היא אמרה שלא ושזה יעבור לה.
ביום חמישי בערב חזר דניאל מהעבודה כרגיל, בשבע. כשפתח את הדלת נדהם לגלות שתי מזוודות ענקיות במרכז הסלון, ואת כרמית עומדת לידן עם תיק על גבה. "מה זה? מה קורה פה?" שאל אותה.
"אני לא יכולה יותר, דניאל. אני עוזבת".
"מה?? למה? זה קשור לפגישה עם רפיק?"
"האמת שכן".
"אבל אמרת שזה לא נורא".
"שיקרתי, זה כן נורא. זה קשה. חוץ מזה, היה עוד משהו".
"מה? מה הוא אמר לך, הבן זונה?!"
"הוא התקשר אליי למחרת וסיפר לי שכבר כשהוא עשה לך את המסאז' בעורף הוא הרגיש שהטיפול לא מצליח, ושכנראה זה יהיה המצב שלך לנצח. אחר כך הוא אמר לי שאני בחורה צעירה ושכדאי לי לחשוב על העתיד שלי, שחיים עם אדם שלא מסוגל להתרגש משום דבר הם קשים ומדכאים. הוא אמר לי שהוא ראה זוגות נשואים 20-30 שנה, שכבר לא מסוגלים להסתכל זה בזו בגלל המצב הזה. בגלל חוסר התרגשות שהתחיל בקטן, כמו אצלך, והתעצם במשך עשרות שנות נישואים".
"אבל... אבל אני באמת אוהב אותך! וחשבתי שאת אוהבת אותי!" התקדם דניאל לעברה.
"אני כבר לא בטוחה עד כמה אני אוהבת אותך. אמנם לא אמרתי את זה עד עכשיו, אבל האדישות הזו הורידה גם משהו אצלי".
"איך את יכולה להגיד דבר כזה?" דניאל התחיל להרגיש כאב חד בעורף. "תראי כמה טוב היה לנו ביחד! לא תתני לזה עוד צ'אנס?"
"לא. אני מצטערת, אבל זה לא יילך. עדיף שתשכח ממני כמה שיותר מהר", ענתה לו כרמית בקור.
הכאב בעורפו של דניאל התחזק, והוא החל לחוש סחרחורת.
"איך אני אשכח ממך? אני א ו ה ב אותך!!!" ברגע שצעק את המילים האחרונות הכל סביבו נעשה שחור, הוא הרגיש איך רגליו נעשות חלשות והוא מתמוטט.
"אולי כדאי שניקח אותו לבית חולים?" שאלה כרמית את רפיק, שחיכה עד אז במטבח.
"אין צורך, זו התעלפות פשוטה והוא תיכף יתעורר. המוח שלו לא הצליח להתמודד עם העומס הרגשי, אז הוא פשוט עשה כיבוי כללי לכל המערכות".
"ומה יהיה כשהוא יקום?"
"אני חושב שאת זה יכולת לראות כבר קודם. מעכשיו זה בטיפולך". הוא התרומם והחל ללכת לעבר הדלת.
"חכה". כרמית קמה אחריו והוציאה פנקס צ'קים מהתיק. "לפקודת מי לרשום?"
"תשאירי את זה ריק. עדיף שתכירי אותי בתור רפיק".
כמה דקות אחרי שרפיק יצא התעורר דניאל. עיניו נפקחו לאט, והוא שמח לראות את כרמית מתבוננת בו. "נשארת", אמר בחיוך.
"ברור שנשארתי", היא ליטפה את פניו.
"מה קרה לי?"
"התעלפת, אבל זה היה מתוכנן. אתה מבין, כמה ימים לפני הפגישה התקשר אליי רפיק ואמר לי שהדרך היחידה לתקן מצב שנוצר בעקבות טראומה, היא על ידי גרימת טראומה אחרת".
"רגע, אז לא באמת התכוונת לעזוב אותי?" שאל דניאל בחשש.
"מה פתאום, טיפשון", התחילה כרמית לבכות. "המזוודות האלה בכלל ריקות. אני אוהבת אותך ואני בחיים לא אעזוב אותך!"
דניאל הביט בעיניה של כרמית וליטף את פניה. הוא רצה להגיד לה כל כך הרבה דברים, אבל נעצר כשחש ברטיבות מוזרה בעיניו. חודשים רבים כל כך עברו, והוא כמעט שכח את ההרגשה.
זה צמח מיוחד שהבאתי מהודו, יש לו סגולות ריפוי
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
