ראש הממשלה כינה בתחילת השבוע את מחדלה של ממשלת ישראל בנוגע לאי פינויים של המאחזיםכ"מבזה". על אף שבלא ספק מדובר בתיאור נאמן למציאות, קשה שלא להרים גבה כשנזכרים שהדובר, שמזה חמש שנים מכהן כסגן ראש הממשלה וכראש ממשלה נבחר, הוא הדמות הפוליטית הנושאת באחריות העליונה לביזיון.
אילו בזה היה מסתכם העניין, ניחא. ניתן היה להניח כי אולמרט סוף סוף שינה טעמו ועתה הוא עומד להורות לצבא לגשת במרץ לפינוי המאחזים. אלא שלגודל האבסורד, ממשיך אולמרט לאפשר ל"ראש מחנה השלום", הלא הוא שר הביטחון אהוד ברק, לקיים משא ומתן עם ראשי מועצת יש"ע.
מועצת יש"ע הינה אחת התופעות המוזרות ביותר בפוליטיקה בישראל. מדובר בגוף המורכב מעסקנים שמעולם לא נבחרו לשום משרה ציבורית. לצידם מספר ראשי מועצות מקומיות ואזוריות שנבחרו כדין, על מנת שיתמקדו בסוגיות חשובות כגון תאורה בהתנחלויות ואיכות גני הילדים בתחומם. במקום זאת, בלא כל סמכות, משקיעים אותם ראשי מועצות הנסמכים על הקופה הציבורית את עיקר זמנם בארגון ובמימון פעולות התנחלות לא חוקיות, שמטרתן המוצהרת היא להכתיב לממשלות נבחרות סדר יום פוליטי.
תוצאות המו"מ האחרון שקיים ברק (ב-1999, כראש ממשלה) עם חבריו ממועצת יש"ע, הסתכמו בכך שמאחז אחד לא מאויש פורק ושניים נוספים הועתקו ממקומם. לב ההסכם של ברק עם המתנחלים היה הקפאת הבנייה בעשרות המאחזים שלא פונו.
ואכן, בנייה זו הוקפאה עמוק כל כך, שכיום, שבע שנים לאחר מכן, מספר המאחזים צמח בלמעלה מפי שתיים. ברור כי את אותם "מאחזים מוקפאים" שמאז שילשו וריבעו את גודלם, איש כבר אינו מזכיר כלל ואילו כיום המו"מ נסוב על פינויים של 24 המאחזים (מתוך 100 סה"כ!) שעל פי חישובי הממשלה הוקמו לאחר מרץ 2001. המסקנה היא ברורה: אף לא אחד משני הצדדים הנושאים ונותנים על עתיד המאחזים, הינו בעל רקורד מרשים בעניין זה.
אבל גם אם נקבל לרגע את ההנחה כי הן שר הביטחון ברק והן אנשי מועצת יש"ע הינם נקיי כפיים המעוניינים לעמוד בהתחייבויותיהם, האם מדובר במו"מ שיכול להוביל לתוצאות כלשהן? על מנת לענות על שאלה זו ראוי להבין מהם האינטרסים של שני הצדדים: המתנחלים מעוניינים כמובן שכמה שפחות מאחזים יפונו. ואילו הממשלה רוצה שפינוי - אם אי פעם יתרחש - ייעשה בלא שהמאורעות האלימים של עמונה (להם ימלאו בשבועות אלו שנתיים), יחזרו על עצמם.
כאן מתגלה הכשל הנוסף של הפארסה המכונה "המו"מ על עתיד המאחזים" שהממשלה מנהלת עם מועצת יש"ע. גם אם באמת ובתמים היתה מועצת יש"ע רוצה, היא אינה מסוגלת עוד לספק את הסחורה. זאת מפני שאלפי הפעילים הנמנים עם הגרעין הקשה ביותר של המתנחלים ותומכיהם בזים למועצת יש"ע, ורואים בה גוף מסואב שתש כוחו לנהל את המאבק הגדול "על עתיד עם ישראל וארצו". אלפים אלו נשמעים למספר לא ברור של רבנים ריאקציונרים-קיצוניים, המסכימים ברוב טובם לתווך עבורנו כולנו את רצון ריבונו של עולם. אכן יפה מצידם.
גרעין מתנחלים זה המעצב כיום את המציאות השטח, לא יניח לשום הזדמנות לקיים מאבק אלים מול ממשלת ישראל (יהא הרכבה אשר יהא), וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שימור מאזן ההרתעה מול הממשלה והציבור הרחב. ולשם כך הם זקוקים לסצנות עונתיות של מתנחלים ומתנחלות מגדפים (ואם אפשר רצוי גם קצת מאובקים ומדממים), הנאחזים בכל רגב בוץ מזדמן.
הסיבה השנייה חשובה אף יותר: המתנחלים זקוקים למאבקים העונתיים הללו, מכיוון שהמאבק המתמשך למול "ממשלת הרשע" התורנית, המשקפת את מצבו של העם "שאיבד את דרכו הרוחנית", מעניקה לקיומם הקולקטיבי משמעות שאין לה כיום תחליף. שכן לתפישתם, הם המשכוכית ושאר האזרחים (הכוונה היא ליהודים כמובן, כי ערבים מי סופר), הם העדר. הם האוונגרד והשאר הם הרוב המטומטם הזקוק לחסותם הרוחנית.
כדאי לפי כך שרה"מ יתעשת וימיר את נטייתו לתאר את המציאות הפוליטית בה אנו שרויים, בהתערבות נמרצת ובעיצובה של מציאות זו. אחרי הכל, לשם כך הוא מקבל משכורת.